ב-2005 פרסמתי בבלוג שלי ב"רשימות" כמה החלטות שקיבלתי אז, רגע אחרי יום ההולדת ה-25. הזמן טס, ובלי להרגיש כמעט הגיע גיל 30, שאוטוטו נוחת עלי – באופן צפוי ובו בזמן מפתיע לגמרי. כשחזרתי לרשימה הזו, לגמרי במקרה, מיד ידעתי שהפוסט הבא יעסוק בה, ובאופן אישי, גם בי. אז כשירות לעצמי, ואולי גם לכמה מהחבר’ה שלי שמסתובבים כאן, הנה הרשימה המקורית, ומה שאני חושב עליה היום.

להקפיד יותר על מה שאני מכניס אלי הביתה. וזה מתחיל באוכל ובשתייה, ונגמר בחברים. בשנים האחרונות הבחירות שלי הרבה יותר מושכלות, מודעות ונכונות. אבל וואלה, לא תמיד זה מספיק. קצת אחרי שכתבתי את ההבטחה הזו לעצמי ב-2005, עשיתי לעצמי סדר מקיף בחיים ובעיקר במטבח. קשרים שונים ניתקו ונוצרו מחדש, אחרים שינו צורה, וחלק נשארו בדיוק כמו שהיו. ערב יום הולדת 30, אני יכול לסמן את המטרה הזו שהצבתי לעצמי ב-V. אז נכון, אני עדיין מבטיח לעצמי "ממחר דיאטה", אוכל בעיקר ג’אנק ועושה כלמיני דברים שלא נחשבים בריאים במיוחד, אבל הפעם אני באמת מתכוון לזה. ומאז שאנחנו חיים בקיבוץ – ומגדלים חלק מהמזון שלנו – העתיד התזונתי נראה ורוד יותר.

ללכת יותר לחדר כושר. הכימיקלים שזה משחרר לגוף, והאופן שזה מעצב (פיזית ונפשית), עושים רק טוב. למרות הזמן האבוד. נורא נכון כשאתה רווק בן 25 בעיר הכי תובענית בעולם. בגיל 30, עם הזוגיות והגינה והילדים שבדרך, נחמד יותר לטייל סביב הקיבוץ בערב במקום לחרוש על ההליכון/מכשירים/אופניים. ובפעילות הזו, רבותיי, אין אפילו רגע אבוד אחד.

לראות יותר סרטים. במקום 4 ספרים לשבוע, לרדת ל-3 ספרים ולפחות סרט אחד. המדיום הזה מצליח לגעת ולרגש, והוא לא דורש מאמץ גדול מדי. עכשיו, כשאני עצמאי ולא נדרש לתת 10 שעות יומיות לשטן התורן, אני יכול לקרוא יותר מחמישה ספרים בשבוע, וסרטים/תוכניות הפכו להתמכרות של ממש. ועדיין יש לי המון זמן לכל הדברים האחרים והחשובים בחיים. וגם קצת לעבודה.

לשמוע בכל יום שיר אחד שעושה לי משהו. שמח, עצוב, לא משנה. העיקר שיהיה. גם כאן, העבודה מהבית עשתה את זה בשבילי וגמלה אותי סופית מהפלייליסט של גלגל"צ שליווה אותי בפקקים בדרך מ/אל המשרד.

לרכוש מיומנות שעדיין אין לי ותמיד רציתי. מ-2005 למדתי שתי שפות חדשות, עשיתי תואר נוסף, למדתי שתי שפות תכנות ומיליון מושגים בעולם שבגיל 25 כלל לא הכרתי: סוציולוגיה.

לחזור לנגן בפסנתר. שעתיים בשבוע, בתור התחלה. כשניסיתי, זה לא היה כיף כמו שזכרתי. אז הפסקתי.

להיפגש יותר עם חברים ואנשים שאני אוהב. ובכלל זה אחותי ואחי. דווקא בנקודה הזו השתניתי לגמרי. פעם ראיתי במפגש הפיזי את הדבר הכי חשוב שיכול לקרות בחברות כזו או אחרת. היום אני מבין שאפשר להיות חברים נפלאים ממרחק של קילומטרים, וחברים איומים ונוראיים ממרחק של חמישה צעדים.

להכיר אנשים חדשים. חברים חדשים. משהו שאיכשהו תמיד ידעתי איך עושים, אבל לא הצלחתי לעשות באמת, לעומק. אוהו. כאן אני יכול לסמן וי ענק – מעולם לא חשבתי שאהיה כל כך קשור לאנשים שסביבי. יש אמנם הרבה פחות מהם היום – אבל כל אחד הוא חלק בלתי-נפרד ממני, ממי ומה שאני היום.

ואי אפשר בלי הבטחות והחלטות לקראת גיל שלושים:

להוסיף כמה חבר’ה חדשים למשפחה שלנו. אל תגלו לאלון, אבל אני מפנטז על שלושה ילדים. לפחות.

להשלים את תהליך העצמאות. התחלתי בזה לפני כחודש, כשהכנסתי שותף-חבר כסמנכ"ל לחברה שלי, וצירפתי את אלון (בן הזוג, אם לא עליתם על זה עדיין) לצוות העובדים ההולך וגדל שלנו. העסק הקטן גדל ומכניס כוחות חדשים, ידע חדש ובעיקר – יכולות חדשות שנובעות בראש ובראשונה מהחשיבה הייחודית שלנו. המעבר לעבודה בזוג, מהמשרד הביתי שלנו, הוא חלק בלתי-נפרד מהעצמאות הזו.

להמשיך ללמוד. כשתופסים ת’עיקרון, זה ממש פשוט, ופועל נפלא על בלוטות היצירתיות. לחזק את השפות החדשות, ללמוד עוד אחת או שתיים בשביל הקללות והשופינג, וכדי לפתח את המרכז המופלא שאחראי לכישורים הלשוניים. להגיש סופסוף את המחקר שלי, ולהתחיל לגבש את התיאוריות שלי ולבסס אותן על מחקרים נוספים.

להיות בריא יותר. נשמע אמורפי, אבל מתמצה בכמה החלטות קטנות שאני צריך לקבל – ולממש. החל בפרויקט גידול האוכל שלנו בעצמנו שנמצא בתהליכי הקמה מתקדמים, דרך טיולים בסביבה המדהימה שבה אנחנו חיים, וכלה בפסק הזמן שלמדתי לקחת לעצמי, כחלק בלתי-נפרד מסדר היום. הבריאות אינה מתמצה בעיניי במצב הגופני או הנפשי, אלא דווקא בדברים הקטנים ששומרים עלינו – מבפנים ומבחוץ – מפני קריסה. לברוח מהמשרד ולהתחיל לעבוד עם הלפטופ בשמש האביבית הפך אותי, עובדתית, לאדם בריא יותר. בהמון מובנים. עכשיו נשארו הצעדים הנוספים בדרך אל היעד הזה.

לאהוב. את מה שאני עושה, את האנשים סביבי, את כל מה שאני יכול – ורוצה – לאהוב. גם את עצמי. נראה פשוט, אבל לפעמים זה הדבר הכי קשה בעולם. יש לי הרגשה שאני בדרך לשם, לא מעט בזכות אותן החלטות שקיבלתי ערב חגיגות ה-25 לחיי. זו השורה התחתונה, שמצליחה לקפל את כל ההבטחות האחרות, הכתובות כאן ועוד רבות אחרות שמתרוצצות לי בראש.

וכמו שכתבתי אז, בגיל 25, אסיים גם היום.

זו ה-wish list שלי ליום ההולדת העובר. עכשיו כל מה שצריך לעשות זה לכבות את הנרות על העוגה, להתניע, ולהמשיך להתבונן החוצה מהחלון בדרך לאנשהו.

מיקרוסופט החלה לפני חודשים ארוכים במהלך אסטרטגי שמטרתו לכבוש מחדש את כל המעוזים שהפסידה במרוצת השנים. רבות נכתב על השלבים השונים בדרך, החל במיתוג מנוע החיפוש bing וכלה בשיתופי הפעולה האסטרטגיים עם יצרני תוכן גדולים בעולם. כעת מגיע שלב נוסף, עם שדרוג MSN ושינוי משמעותי – שנראה קוסמטי, אך בפועל חושף צוהר למנגנון קבלת ההחלטות בענקית התוכנה.

מפרט טכני

הגריד (Grid) של האתר סטנדרטי, ובעיניי אלגנטי ביותר. ההאדר (Header) מחולק ל-2, לא משהו נפוץ במיוחד, אבל גם לא חדשני. החלוקה היא 2:1, כשה-2 משמש לתוכן המרכזי באתר (שמאל באתר האנגלי) והימני הוא תוכן "אישי", במקרה של גולש רשום ופעיל. בטור המרכזי שתי שורות התופסות את כל השטח, ובהמשך שורות נוספות המתחלקות ל-2 טורים. בסה"כ, לאתר גריד בן שלושה טורים, שניים מהם מאוחדים גרפית יחד על ידי רכיבים עליונים רחבים.

גודל הדף, כמו היום, הוא קבוע, ומותאם לרזולוציה של 1024 פיקסלים ומעלה. רוחב התוכן עצמו, להוציא שוליים, הוא כ-850 פיקסלים.

הלוגו אף הוא עבר שינוי, וזכה לפונט חדש (מעולה בעיניי) ועדכון גרפי מוצלח של הפרפר הדלוח. הצבעוניות זכתה לחיזוק משמעותי, בזכות הרקע הלבן (ולא הכחול המזעזע).

למה כדאי לשים לב?

הניווט ב-MSN החדש מצומצם ביותר. את הברדק הטוטאלי ומרובה ההירארכיה שקיים היום יחליף ניווט מינימליסטי הניתן להתאמה אישית ע"י הגולשים. כברירת מחדל, יכלול הניווט הפניות לעמוד הראשי (Home), ערוץ בידור (Entertainment), ספורט (Sports), כסף (Money), לייפסטייל (Lifestyle) והפנייה לקטגוריות נוספות (More). השמות שנבחרו לערוצים אינם משקפים נושא מוגדר, אלא "חבילת" נושאים. תחת "בידור" ימוקמו ערוצי התוכן השונים (טלוויזיה, סרטים, מוזיקה), אפליקציות שונות הרלוונטיות לנושא (לוח אירועים מקומי, פורומים, קבוצות וכו’) ועוד.

רכיב הצפת תוכן ראשי: קרוסלה

הגישה הזו, שניתנת לתמצות ב"מעט זה הרבה", מהדהדת בעיצוב כולו. התוכן בעמוד הראשי צומצם, הן מבחינת מספר התכנים המוצפים בהומפייג’, והן מבחינת אופן ההצפה שלהם. את ההירארכיה המקובלת (אייטם ראשי, סטריפים למיניהם ואורדרינג לכל ערוץ תוכן) מחליפה הקרוסלה, שהפכה להיות אמצעי הצפת התוכן המרכזי של אתרי תוכן רבים. MSN קיבלו השראה מהמתחרים, והפכו את הקרוסלה בת 5 האייטמים כברירת המחדל, למשהו הרבה מעבר להפניה לכתבה ספציפית. כל הפניה תקשר ל"נושא" – למשל פתיחת אולימפיאדת החורף – ולמספר אייטמים נבחרים הקשורים בו. לדוגמה, במקרה של אולימפיאדת החורף, ההפניה הראשית תהיה לכתבה הסוקרת את פתיחת האירועים, ולצידה קטעי וידאו, נאומים נבחרים והפניות לבלוגים של חברי המשלחות בתחרויות.

בכך מקטינים בעיה מובנית בקרוסלה: הצורך בקליק נוסף כדי להגיע לכתבה הנחשקת. ההפנייה למספר תכנים אינה פותרת את בעיית הקליק המיותר, אך היא מאפשרת לגולש המתעניין בנושא מסויים, לבצע בחירה ממוקדת יותר, כבר באייטם הראשי. אני לא חובב גדול של קרוסלות מסוג זה (או בכלל), ושייך לאסכולה הישנה שטוענת שיש להציג את כל המידע הזמין בבת-אחת, בלי פירוטכניקה מיותרת. אבל המימוש שראיתי ב-MSN, רחוק ככל שיהיה משלמות, הוא כיוון מעניין שכדאי להרהר בו.

עוד ניואנס קטן בקרוסלה לכד את תשומת לבי: כפתורי "הקודם" ו"הבא" הוצמדו זה לזה, בניגוד לגרסה הנוכחית, שבה כל אחד נמצא בצד אחר של הרכיב, ובאמצע כפתור "עצור". הצמדת הכפתורים מתבקשת, ומונעת תנועה מיותרת של העכבר.

רכיבי הצפת תוכן משניים: טאבים ב-2 גדלים

רכיב אחר שעל פי רוב עושה לי פריחה, הוא אורדרינג הלשוניות (טאבים). אני שונא טאבים, מאותה סיבה שאני לא אוהב קרוסלות. הקליק המיותר. בעיה נוספת היא הסתרה של תוכן שלכאורה נמצא על העמוד הראשי. תחושת הבטן שלי אומרת שרוב הגולשים לא טורחים לפתוח כל טאב, כדי לפשפש ולחפש משהו מעניין. מה שאתה רואה – זה מה שאתה מקבל, וסליחה מראש על התרגום הקלוקל, זו האג’נדה שלי. מה שמסתתר מתחת טאב עלום שם, ישאר בגדר מסתורין עבור רוב הגולשים. המידע הזה מגובה, לצערי, בניסיונות כושלים שלי עם הרכיב הזה, גם באתרים גדולים ביותר.

ב-MSN הטאבים למיניהם באים לפתור, כמו הקרוסלה והניווט המצומצם, את בעיית העומס וריבוי התכנים. הם מאפשרים לדחוף עשרות אייטמים, מפולחים למדי, באיזור מצומצם מאוד של המסך. כל טאב ייחודי לנושא אותו הוא מקיף: הטאב שעוסק ב"כסף" ייראה אחרת מהטאב של "דייטינג", ויכלול הפניות לתוכן, כלים ואפליקציות ועוד. רשימת הטאבים הראשית טרם הודלפה, אבל היו סמוכים ובטוחים שמקורותיי כבר החלו בחיפוש אחר תשובה.

בהמשך הטור המרכזי באתר, טאבים נוספים, בחצי מהגודל (1 טור).  הם משמשים כרכיב הצפה סטנדרטי, וחוזרים על עצמם בווריאציות שונות. ישנם רכיבי הצפה נוספים, הייחודיים לתוכן אותו הם מקדמים: הצפת מיילים מהוטמייל, תכנים מרשתות חברתיות, הצעות מסחריות ופרסום ועוד.

הגולש במרכז

בצעד חצי-מפתיע, הלכה MSN עד הסוף בשילוב רשתות חברתיות שונות. כולנו מכירים את המוניטין המפוקפק של מיקרוסופט, במיוחד כשזה מגיע לפרגון למתחרים. באתר החדש הכירה מיקרוסופט במגבלותיה, או לכל הפחות ביתרונותיהם של האחרים, וכללה רכיבי ברירת מחדל ייעודיים לרשתות דוגמת פייסבוק וטוויטר. הגולשים יוכלו להתעדכן בנעשה ברשת החברתית מבלי לעזוב את MSN, לעדכן סטטוס ולבצע פעולות בסיסיות שונות. ראינו מימושים דומים של הפיצ’ר במיליון מקומות אחרים, אבל חייבים להודות שכשזה מגיע מהחבר’ה של ביל גייטס, בפורטל המרכזי של החברה, זה בהחלט מעניין.

דגש נוסף הושם על שימושיות. האפשרות לערוך את העמוד הראשי של הפורטל אינה חדשה, והיא נפוצה באתרים אחרים. בהיעדר נתונים רשמיים על היקפי השימוש, אשאר בתחושת הבטן שלי, האומרת שאף אחד לא באמת טורח לערוך כל אחד מהפורטלים בהם הוא מבקר. יאהו! עשתה לאחרונה מהלך דומה, כשהפכה את האתר שלה לדינאמי להחריד עבור הגולש, ואפשרה למשתמשים רשומים ליצור לעצמם "פורטל אישי", על גבי העמוד הראשי שב-yahoo.com. כשמדובר באתרים כל כך מקיפים וגדולים, אפשר להבין את המהלך, ובפרט שזה גם צעד מיתוגי, הנראה מצויין בתשקיפי החברה ועונה לכל מילות הבאזז שרצות בחודשים האחרונים. גם אם אף אחד לא באמת ישתמש בזה, עצם הצעת השירות לגולש מעידה על ביטחון של האתר בתכניו וסוג של קריצה לגולש להפוך את הפורטל ל"שלו".

אם להתרשם מהאתרים הגדולים בעולם, האינטרנט של 2010 היא עידן האגו, במובן הלא-רע של המילה. במקום שנתאים עצמנו לאתרים שונים, מתחילים האתרים להתאים עצמם אלינו: הם מציעים לנו דרכים שונות להתעדכן בנעשה בהם (גלישה רגילה, קריאה ב-RSS, סלולרית וכו’), לעצב אותם, לערוך אותם, ולהכניס את הפרסונה שלנו לתוכם. הרעיון ישן-נושן, המימוש, שחובק שורה ארוכה של פיצ’רים, מתחיל להיראות לא רע בכלל, ולשם שינוי אפילו שימושי.

אלמנט נוסף שבולט בדף, ומתקשר לטרנד הגולש במרכז, הוא הלוקליזציה של התכנים. במילים אחרות, MSN תפלח את תכניה לפי מיקום גיאוגרפי, ותציג לגולש תכנים הרלוונטיים לו. כשגולש מניו-יורק יבקר בערוץ האוכל, למשל, הוא יקבל תוכן מבוסס מיקום, כמו המלצות למסעדות באיזור, סקירות ומאמרים רלוונטיים לעסקים בסביבת הימצאו ועוד.

במחשבה שניה, "לוקליזציה" אינה מילה מספיק טובה, משום שהתכנים האישיים מתרחבים מעבר לגבולות המיקום הפיזי. אם לסמוך על האנשים הטובים (והמדליפים) של מיקרוסופט, צפוי MSN לכלול גם מנוע סמנטי חזק, שילמד את הרגלי הגלישה של המשתמש ויבנה עבורם פרופיל תכנים אישי, גם מבלי שיבצע כל פעולה אקטיבית לעריכת ההומפייג’. קראת הרבה כתבות על ספרים? ביקרת הרבה בערוץ המוזיקה? צפית בשעות של וידאו? ככל שתצבור יותר קילומטרז’ בממלכת מיקרוסופט, ילכו התכנים ויהפכו ליותר ויותר רלוונטיים. יתרון או חיסרון? חדירה לפרטיות או שירות יעיל ושימושי? תחליטו אתם.

במקביל, וגם זו בעיניי שמועה כל עוד לא הוכח אחרת, גם הגישה המערכתית תשתנה בהתאם לרוח הכללית. העורכים יתבקשו ליזום תכנים בעלי עניין ושימושיות לגולש ("הכיני גופך לחורף", "100 טיפים לפתיחת תוכנית חיסכון", "איך משפצים בית בזול"), לזהות צרכים ודפוסי שימוש, חיפושים פופולרים וכו’, כדי לייצר תוכן שעונה לצרכים ולביקוש.

בשורה התחתונה

שדרוג מאסיבי ל-MSN אינו עניין שניתן להקל בו ראש, ובפרט נוכח העובדה שהוא חלק ממהלכים אסטרטגיים שעושה מיקרוסופט בזירה המקוונת. בעוד שאת כל הפיצ’רים והכלים ראינו כבר בעבר, את החשיבה המסודרת שמאחורי ההומפייג’ קשה לפספס. ניכר שהושקעו שם חודשי אפיון וחשיבה רבים, וכבר במבט ראשון אני יכול להניח כמעט בוודאות שהשאלה המרכזית ששאלו את עצמם היוצרים הייתה "איך לעזאזל אנחנו מוציאים את עצמנו מהבוץ וחוזרים להיות אתר מוביל באמת".

יצליחו או לא? ימים יגידו. בינתיים, לא נותר אלא לחכות ליום שבו יתבצע המעבר לשרתים החדשים, ולראות אם המהלך הזה יצליח או יתמסמס לגמרי, כפי שכבר קרה למיקרוסופט לא פעם ולא פעמיים.

כשהתחלתי לעבוד מהבית, הבנתי עד כמה הסביבה שבה אני נמצא חיונית לי. לא פלא שקמלתי כשהייתי במשרד אפרורי ועגום, שבו הנוף היחיד היה השולחן של שותפתי לחדר (שותפתי הייתה נוף נעים, השאר פחות).

כמעט תמיד אני מביא את עצמי למקום שבו אני נמצא. במקומות עבודה אותם אהבתי, אי אפשר היה לפספס את החלל הקטן שלי. גם כשהוא היה קטנטן, הוא היה לגמרי אני. הקפתי את עצמי בדברים שאני אוהב, חלק חדשים אבל הרוב הגדול כאלו שכבר צברו קילומטרז’ אצל מישהו אחר, וחזרו לגלגול נוסף אצלי. לא תאמינו מה טיפת צבע וכמה שעות של השקעה יכולות לעשות.

זו פינת הרילקס שהייתה בדירה הקודמת שלי ברמת-גן. זו הייתה דירה גדולה למדי יחסית לצרכינו (3 חדרים, 70 מ"ר) והיה לי בה חדר עבודה נוח ונעים. ובכל זאת, הפינה הזו הייתה מקום המפלט שלי, למרות שהיא הייתה קטנטנה וצפופה. אולי בגלל זה. מיקמתי בה את הספריה המרכזית שלי, שכוללת גם היא תמהיל של כל מה שאני אוהב: מאוסף מגזיני הבישול, דרך מדף ספרות קלאסית, ועד מדפי האנציקלופדיות והאנתולוגיות שלי – פאטיש ישן ואהוב.

איקאה סיפקו את השולחן, הכורסא (200 ש"ח בסוג ב’ שלהם), הקופסאות העגולות והמנורה. עץ האשוח הגיע מחבר ב-ynet, אדם מופלא ומרתק שאני אוהב במיוחד, שלימד אותי שבחנויות של כל דבר בדולר יש אוצרות שמלווים אותנו שנים. הוא עלה 10 ש"ח, פלוס 10 נוספים הקישוטים. הנרות הגיעו מלונדון. את השטיח מצאתי בשוק הפשפשים, רצו 200, לקחתי אותו ב-120. הווילון מנחלת בנימין, 40 ש"ח. המנורה שתלויה מעל (לא מופיעה בתצלום) היא פריט אספנים שקיבלתי במתנה. אין לה ערך כספי אמיתי, אבל היא מאוד יקרה לליבי. או לפחות הייתה, עד שנשברה.

המדפים, וזה השוס האמיתי, עלו פחות מ-50 ש"ח. הם התחילו את הגלגול הוורוד שלהם במזבלה, והגיעו אלי הביתה לטיפול עשרת אלפים (תודה לאבא, כרגיל). כולם צחקו עלי שאני אוסף זבל, כולם צוחקים עלי שאני אוהב צבעים מוזרים. אבל תודו שהפינה הזו עושה כיף גדול ונעים, ופתאום גם מטלות ממש מרגיזות הופכות לנעימות יותר.

הפינה הזו היא סוג של השראה בשבילי. למרות שהיא כבר מזמן לא נראית ככה, ולמרות שאני גר בערך שעה ממנה, יש בצילום הזה המון כדי להזכיר לי את מה שאני לפעמים שוכח. שבבחירה שעשיתי יש המון "טל" ומעט רעשי רקע. לפעמים זה קשה, אפילו מסובך, אבל כשאני נותן לעצמי את החופש להיות אני – על כל המשתמע מכך – איכשהו גם החלקים הכי לא קשורים מתחברים יחד. זה נכון לכל תחום, ובפרט לעיסוק המקצועי שלי, שמשקף את מי ומה שאני. ובינינו, בלי קשר לכמה אני מרוויח או כמה שעות אני עובד בחודש, זה הכי חשוב: להרגיש שהעבודה שלי היא אני ולהיפך. נורא מפחיד ומאיים כשזה מישהו אחר, הכי טבעי, בריא וכיף בעולם כשזה אתה.

נסו. זה ממכר.

כל מי שהתנסה בעבודה מן הבית יודע כי אין לה מרחב מוגדר. לדוגמא, נטישה זמנית של עמדת המחשב אגב הליכה למטבח לצורך הכנת קפה, עשויה התגלות כרגע של גילוי מסעיר הקשור בפתרון ענייני עבודה. זוהי מציאות הנתמכת יותר מאי פעם על ידי השתכללות מערכות התקשורת והמחשבים שהפכו זעירות וניידות.  לפיכך אם "העבודה" נוכחת כל הזמן ובכל מקום, יש לראות את כל חללי הבית כמרכיבים אינטגרלים של מרחב העבודה.

בימים שבהם אמצעי המדיה והתקשורת היו נייחים ומגושמים, הייתה רלוונטיות יתר למושג המסורתי "משרד ביתי", נוכח הצורך בהקצאה של חלל מגורים מוגדר (ונפרד?) למרחב העבודה. המשמעות הישירה לכך היא צמצום עושר החוויה שבמימוש כל אחד מחללי הבית יחד ובנפרד. במקום מתחם מובחן ומוגדר בבית בעל תפקוד בודד, אשר נותר נטוש ולא מנוצל שעות ארוכות ואולי ימים, בישרה המהפכה הטכנולוגית תפיסה פרוגרמטית חדשה. מערכת חללים אורגאנית שכל אחד ממרכיביה מכיל ומוכל פעילות מגוונת מסביב לשעון.

במילים אחרות תפיסה זו מדברת על עוגנים של פעולה ולא על חללי פעולה.רשימה זו מתמקדת במי שעוסקים במלאכות "נקיות" בביתם ומקיימים בו פגישות עסקיות עם לקוחותיהם.  אם החלטתם לעבוד מן הבית הרי שצעד מחייב ראשון בניסוח מרחב העבודה החדש שלכם, הוא ויתור מודע על הכנסת  "משרד" לתוך הבית. "משרד", הוא מושג תרבותי שהקונוטציה שלו עשויה להוביל לכדי פתרונות שאינם מגלמים בהכרח את היתרון האמיתי שבעבודה מן הבית. לכן אין גם מקום לשימוש במושג "משרד ביתי" אשר במהותו פשרה בין מה שהוא קצת משרד וקצת בית. ההתעכבות על הגדרות אלה עקרונית כדי לייתר את הצורך בגישור בין תכנים פונקציונאליים-טכניים של מה שמזוהה כ"משרד" ובין הערך המוסף (הרוחני) של המושג  "בית". אין בין השניים התנגשות או סתירה.

המטבח ופינת האוכל

אם הנחנו שכל אחד מחללי הבית הוא גם חלל עבודה, יש לברר תחילה מהו האופי המשתנה של "העבודה" הנעשית בכל אחד מן החללים השונים בהתאם כמובן לתחום העיסוק של בעלי הבית. התשובות יכול להיות מגוונות. שולחן האוכל המרכזי הוא גם מצע לאכילה וגם מקום לקיים בו פגישות עבודה. בבתים רבים שולחן האוכל ממילא פתוח אל המטבח. קירבה שיש לה יתרון עצום בעבור מי שעוסקים בתחומי הטיפול, העיצוב, התקשורת והעיתונאות. הקרבה של האורח/הלקוח אל המטבח הביתי בהנחה שהוא מסודר, נקי  ומעוצב כהכלה, משדרת מסר של רוגע, אינטימיות ונינוחות במהלך הפגישה. מצב השונה בתכלית מן הניכור והקור שמשדר שולחן הישיבות במשרד המסורתי.

ראוי אם כן שארונות המטבח יכילו אמצעים וחומרים המשרתים פגישות עבודה. לצד מגירת הסירים והמחבתות, יש לרתום חלק מהארון לטובת אפסון טפסים, ניירת, ציוד משרדי או אמצעי המחשה ויזואלים לצורך הפגישות העסקיות. נשמע מוזר? ממש לא. הרי אין טעם לשייט מחדר לחדר כדי לשנע ציוד ממה שהוגדר "משרד"  אל חלל הבית שבו מתקיימות פגישות עסקיות. זה מעייף את הלקוח ואתכם. יוצר תזזית מיותרת  במהלך המפגש וגורר בסופו של דבר מתח ואי נחת שישפיעו לרעה על טיב המפגש.

חדר הרחצה והשירותים

יש שבעבורם חדר הרחצה או השירותים הוא מקום של זמן איכות שבו ניתן להגות, לחשוב בנחת, או לקרוא. לפיכך יש לאבזר את החדר בהתאם באמצעי אפסון לספרות מקצועית. מערכת סטריאו קטנה או מכשיר הקלטה שאפשר לדבר אליו לצורך תיעוד מחשבות ורעיונות, מכשירי כתיבה מגוונים, מצע נוח להציב עליו את המחשב הנייד ועוד.

חדר המגורים

לחדר המגורים המרכזי, תפקיד מרכזי ברושם החיובי שברצונכם ליצור על הלקוח. אין דרך טוב יותר לשווק את עצמכם מאשר לעצב את ה"סלון" הביתי ברוח המסרים העסקיים שאתם רוצים לקדם. אבזרו אותו בהתאם בשפע של גירויים ויזואליים המקדמים את השירותים או המוצרים שאתם מציעים. השקיעו בדגמים תלת מימדיים של המוצרים או שלבו פוסטרים ובהם תכנים הקשורים לתחום המקצוע שלכם. הנחת העבודה היא שהסלון הביתי שלכם מתפקד גם כ"פינת ההמתנה שליד המזכירה" במשרד המסורתי. שם לרב מתגבשות התחושות הרשוניות שילוו את תוכן המפגש העסקי. הניחו שם בהישג יד חוברות ומגזינים שבהם פרסמתם או התפרסמתם.

צרו את התנאים לקיים פגישת עבודה גם בסלון. תנו ללקוח להחליט באיזה חלל של הבית ברצונו לקיים את המפגש. הציעו גם את המרפסת בעונה הרלוונטית ובהתאם אבזרו ותכננו אותה כך שתכיל גם היא עוגן של ציוד עבודה וגישה לאמצעים טכנולוגיים. בחרו בהתאם את סוג הכיסאות והשולחן.

בחרו נקודה אסטרטגית בבית החולשת במקביל על שולחן האוכל ועל פינת הישיבה בסלון כדי שתוכלו להקרין אליה תמונות ע"ג מסך רחב הישר מן המחשב הנייד. זה מרשים יותר "לראות בגדול" את שיש לכם להציע.

השטח מצומצם? נסו לעבור לשטחי לוויין

במקרה שאתם גרים בדירה קטנה (שכורה?), הפגינו יתר יצירתיות  באשר למיקום תחנות הלווין שלצד תחנת העבודה המרכזית האהובה עליכם. מרפסת השרות למשל עשויה להיות מקום קסום לעבוד בו. לרב מדובר בחלל שטוף אור שמימדיו האינטימיים וקרבתו למטבח משרים רוגע ונינוחות.

הדוגמאות המעטות שהובאו כאן מלמדות כי אין גבול לעושר התפקודים המגוונים של חללי הבית המסר העיקרי הוא ש"עבודה" היא ערך שיש לפרוט לסך מרכביו בעת ארגון המרחב הביתי.  זהו מהלך מחשבתי שעשוי להוביל אתכם לאינסוף פתרונות יצירתיים ומקוריים גם בחללים קטנים והכי חשוב בתקציבים מוגבלים.

הכותב הוא אדריכל  המתמחה בתכנון דירות קטנות ודירות לופט. לאתר של זיו – www.zivtidhar.com. בצילום הפתיחה לפוסט: דירת חדר בצפון ת"א. ביצוע וצילום: זיו תדהר.

ג’יימס קמרון אמנם גנב למושג "אווטאר" את התהילה, אך נראה שזו רק שליטה זמנית. למרות שכרגע האסוציאציה הראשונה בוודאי גוררת אתכם אל שובר הקופות התלת-מימדי (ראיתם? נהניתם?), עם הזמן צפוי המושג הטכנולוגי להיכנס לשפה שלנו, יותר מכפי שנוכל לדמיין.

אווטאר הוא ייצוג דיגיטלי של זהות, אמיתית או בדויה. נכון לראשית 2010, עדיין מדובר במשהו עמום למדי, עוד תופעת אינטרנט מעניינת שעשויה לכבוש את העולם – או להיעלם כלא הייתה. טובי האנליסטים וחוקרי הרשת, שכבר זיהו את הפוטנציאל העצום של האווטאר, מצביעים על המושג הקצת אמורפי הזה כדבר החם הבא של ניהול הזהות בעולם הווירטואלי. תחושת הבטן שלי אומרת שהם צודקים.

כבר היום אנחנו נמצאים בבעיה קשה, בעיקר אם אנחנו מנהלים חלק מחיינו האישיים והמקצועיים ברשת. רובנו מפזרים, בין אם במודע ובין אם לאו, מסרים רבים ברחבי האינטרנט: החל בפוסטים בבלוג שלנו, תגובות באתרים ובלוגים אחרים, תכנים ברשתות חברתיות בארץ ובחו"ל, אתרי נישה ועוד. במקביל יש לנו אימייל, לפעמים אפילו יותר מאחד, ואולי גם איזה חשבון או שניים (או שמונה) בתוכנות מסרים מידיים, פגישות וירטואליות וכו’. בקיצור: אנחנו נוכחים בהמון מקומות, וברובם אנחנו צריכים, בכל פעם מחדש, להירשם, למלא פרטים אישיים, ולפעמים גם להעלות תמונה. באיזשהו שלב זה מתחיל להיות מעצבן, ובעיקר מתיש, גם בשלב הרישום אך חמור מכך, כאשר נרצה לשנות את הפרטים שלנו וניגרר למסע ברחבי האינטרנט.

באופן לא מפתיע, הגיימרים והבלוגרים מובילים את החזית בגיבוש ויצירת סטנדרטים אחידים – ומכווני שימושיות ולא רווח בהכרח – לפתרון הבעיות האלה ועוד רבות אחרות. שתי הקהילות הדי-גדולות האלה מייצגות שני צדדים של אותה תופעה: הצגת האני (האמיתי או המדומין) בפני העולם הווירטואלי. עבור רוב הבלוגרים, וגם הגיימרים הלוקחים חלק במשחקי רשת, ההון הסימבולי, החברתי וה"מעמדי" אפילו, נקבע בזהות שהם מציגים. כך, בעוד שחברות מסחריות רבות שניסו לקדם את רעיון הזהות האוניברסילית כשלו בצורה זו או אחרת, צצה אלטרנטיבה שנראית כרגע כמו מתחרה עתידי לחבר’ה הגדולים באמת שמשחקים בזירה המתהווה הזו.

שירות גרוואטאר (Gravatar) הוא דוגמה ליישום שימושי במיוחד, המאפשר מידה רבה של אחידות באמצעות הפרמטר שכולם דורשים מכם להזין: כתובת המייל. לאחר הרשמה קצרה והעלאת תמונה, אתם משוחררים לחופשי. מעתה, אתרים התומכים בשירות ידעו לזהות אתכם – אם תסכימו לחלוק איתם את כתובת המייל שלכם. הם אמנם לא יוכלו לפשפש במידע האישי שבחרתם לחלוק עם העולם, אבל יעשו לכם את החיים סופר קלילים, בכל הקשור לעדכון התמונה שלכם – למשל. אם אתם רוצים, תוכלו לנהל כמה זהויות, ולשייך לכל אחת תמונה ומייל נפרדים, כמו זהות בינלאומית לעומת ישראלית, זהות מקצועית לעומת אישית וכו’. כיום יש כבר פיתוחים על הפיצ’ר הבסיסי הזה, המאפשרים איסוף כולל של תכנים שכתב המשתמש באתרים שונים ברשת – לאו דווקא על אותה פלטפורה טכנולוגית – לנקודה אחת ויחידה. בעיניי מדובר בהתקדמות חשובה, שתאפשר לי לעקוב אחרי כל מה שאני כותב ללא הרף, ואולי סופסוף להבין על מה כולם מדברים כשהם אומרים שאני "חופר באינטרנט".

אז מה עושים עם זה? קודם כל ולפני הכל – נרשמים – כדי לתפוס את השם המתאים וכדי שכשהחבר’ה יגיעו בהמוניהם, נוכל להגיד להם בזלזול "אווטאר? טוב שנזכרתם". הסברים באנגלית תמצאו כאן, ובעברית כאן. אם אתם מעדיפים לראות ולא לקרוא, קפצו ללינק הזה.

אם אתם מנהלים בלוג כזה או אחר, בדקו האם הפלטפורמה שלכם תומכת באווטארים (רוב הסיכויים שכן), וכיצד תוכלו לעשות בהם שימוש. בקישור הזה תמצאו רשימה מקיפה של מסמכי תיעוד, אפליקציות ופיתוחים לפלטפורמות שונות, דוגמת וורדפרס, דרופל וג’ומלה, או לשפות תכנות ווביות שונות, לשימוש בגרוואטאר. וכאן יש מידע קצת יותר טכני – אבל באמת רק קצת – בעיקר למשתמשי וורדפרס. מפתחי אתרי אינטרנט, מנהלי אתרים ומומחי הרשת צריכים לדעתי לשים לב לתופעה, ולהעמיק לחקור אותה. זו הזדמנות מצוינת להתברג לנישה הולכת וגדלה, שבעיניי רק תהפוך לנחוצה יותר – אולי אפילו הכרחית – ככל שהחיים שלנו יהפכו להיות יותר ויותר מקוונים. תמצאו על זה המון חומר באינטרנט, הנה כדוגמה סרטון מוצלח וחביב שמדגים כמה קל העניין הזה (תסלחו ללאון מראש על ההתרגשות והגמגום).

פייסבוק וטוויטר הוכיחו אפילו לספקנים הגדולים ביותר את כוחו של האווטאר, גם בלי להתכוון לזה ובלי לומר זאת מפורשות. עכשיו רק נשאר להפשיל שרוולים, ללעוס את הקצה של העיפרון, לנסות לנחש לאן הרוח תנשוב ומה אפשר לעשות עם זה. תחושת הבטן שלי אומרת שהרבה. מה אתם חושבים?

להגיד למישהו "זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע", רגע אחרי שסיפר לכם משהו כואב או מציק שעובר עליו, זה פשוט מטומטם. כולנו יודעים שיש ילדים רעבים באפריקה, וכולנו גם די מרחמים עליהם וממש לא רוצים להיות במקומם. וכן, שמענו על הוויקי כנפו התורנית, על קו העוני, ועל זה שבשואה היה הרבה יותר גרוע. ברור שזה יכול היה להיות יותר גרוע, אבל זה לא ממש משנה: כשהגרוע גרוע מספיק, אין שום נחמה בכך שבאישזהו יקום מקביל, או מדינה שכנה, או בבית ליד אפילו, מסתתר לו איזה מישהו שהחיים זיינו יותר חזק.

לכן זה מעצבן כשאנשים מבקשים ממך להיכנס לפרופורציות. כאילו יושבת לה ועדה של מומחים, וקובעת קו תקן בינלאומי ומחייב ל"איך צריך לקחת את החיים". חטפת בשפעת והחמצת מבחן קריטי? לא נורא, זה יכול היה להיות סרטן. חלית בסרטן הרחם שבועיים אחרי החתונה, ולעולם לא תוכלי להביא ילדים? תראי את הנשים המסכנות באיראן, להן יש אולי רחם, אבל אין להן זכויות יסוד והן חייבת ללכת עם סמרטוט מכוער על הפרצוף. פיטרו אותך מהעבודה? תחשוב על ההומלס ההוא שראית בכל יום בדרך למשרד, כשאתה דופק בן אנד ג’ריז מרוב דיכאון, הוא מפנטז על פחית קולה שנשארה בה קצת שתיה (רק כדי לגלות בסוף, אחרי ששתה הכל כמעט, בדל של סיגריה שבעל הפחית דחף פנימה טרם השליכה).

יש מסכנים יותר – אבל יש גם כאלו שהרבה פחות.

אני מוכן להכיר בעובדה הבלתי-ניתנת לערעור, שאלוהים דופק את כולם בצורה כזו או אחרת. אני גם מוכן לקבל את העובדה שיש אנשים מסכנים ממני, בדיוק כפי שיש כאלה שהם יותר חכמים, יפים או מוצלחים ממני, בכל דרך ובכל צורה שתסתכלו על זה. אבל אף אחד מהם לא מסכן בדיוק כמוני, וזאת בדיוק הבעיה של טיעוני ה"מחץ" הפתאטיים האלה.

בעניינים מסוימים, אי אפשר לקבל פרופורציות, ולו בגלל העובדה הפשוטה שפרופורציות הן תמיד עניין סובייקטיבי (גם כשנדמה לנו שהן לגמרי אובייקטיביות). למיטב הבנתי והשכלתי, הכל תלוי באופן שבו התרבות שלנו מגדירה את עצמה ואת גבולותיה, ועל הדרך יוצרת מצבים אבסורדיים שבהם בנאדם שהרגע גילה כי איבד את מקור פרנסתו, לדוגמה, מתבקש "להיכנס לפרופורציות" בגלל שאי-שם באפריקה קיימים ילדים רעבים. Sorry for being such a bitch about it – אבל פשוט אי אפשר להתעלם מכך שבמקרים מסוימים, הטיעונים האלה הם אך ורק אוויר חם, מוסכמה חברתית או סתם משפט מופלץ מהתחת. אם להתבטא בעדינות.

במשך תקופה מאוד ארוכה, ניסיתי לשכנע את עצמי שמה שחסר לי בחיים זה קצת "פרופורציה". הרגשתי חרא, מכל מיני סיבות מוצדקות ולא מוצדקות, אבל יותר מאשר הסיבות הציקו, מה שהטריד אותי באמת היה רגש האשם החונק הזה, על עצם הסבל שלי. היה לי ג’וב שאחרים היו מוכנים להרוג עבודו, משכורת גבוהה למדי (בוודאי ביחס לשוק הפתאטי שבו אנו עובדים), ארבעה ימי עבודה די קלילים בשבוע, ומלא מרחב תמרון לאקספרימנטים ניהוליים ואחרים. אבל למרות הכל, הייתי בדיכאון קיומי, שבשבילי היה פשוט בלתי-מובן: עד כדי כך שלא הצלחתי להתעורר בבוקר, או להביא את עצמי להיכנס לרכב ולנסוע לעבודה. זה היה כל כך עמוק וכל כך מתסכל, שבשלב כלשהו הייתי צריך לקום בשעה שש בבוקר, כדי להיכנס לאוטו בשעה תשע לכל המוקדם. שלוש שעות של הכנה נפשית, לא פחות, נדרשו ממני בכל בוקר כדי לעשות משהו שאחרים היו לוקחים בשתי ידיים.

כו-לם כמעט ירדו עלי. הרגשתי לבד וחסר פרופורציות, וקינאתי בכל יצורי המשרד שמגיעים עם חיוך ומעבירים את תשע השעות היומיות שלהם בכיף במשרד. מאלו שאשכרה נהנו מהסמול טוק בארוחות הצהריים, מהרכילויות הלא מעניינות על האנשים הלא מעניינים, או לכל הפחות לא סבלו כמו שאני סבלתי מעצם הצורך להגיע בבוקר למשרד – בפרט כשאני יודע שאני 200% יותר פרודוקטיבי, וזה מוכח, כשאני עובד לבד מהבית.

הרגשתי חסר כל ערך, וככל שניסיתי יותר כך נכשלתי יותר. מהישגים מקצועיים פנומנליים, הגעתי לתחתית. באיזשהו מקום, התפרקתי אפילו פיזית. כל ניסיון להרים את עצמי חזרה למסלול, הסתיים במפח נפש יותר גדול מקודמיו. מה לעזאזל קרה לי?

ופתאום נכנסתי לפרופורציות

יום אחד עשיתי מה שכולם המליצו לי לעשות, רק בדרך שונה לגמרי: להיכנס לפרופורציות. ישבתי עם עצמי וכוס קפה, וחשבתי מה הפרופורציות האישיות שלי אומרות על כל הסיפור הזה. התשובה הייתה ברורה: הג’וב החלומי על הנייר הוא התגשמות הסיוטים שלך, ולו מהסיבה הפשוטה שאתה פשוט האיש עם האופי הלא נכון במקום הלא נכון. שזה המקרה הקלאסי של "זה לא אני, זה לא אתם, זה פשוט השילוב שלכם ושלי יחד". מאותו היום הפסקתי להגיע למשרד כשלא הייתי באמת צריך: קידמתי את כל העבודה שלי באופן יוצא מן הכלל, ותיעדתי כל דקת עבודה למען לא יאמרו הבוסים שלא קיימתי את חובותיי לחברה. בשעתיים עבודה מרוכזות ממש, בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה, עשיתי את מה שבדרך כלל לקחת לי יומיים שלמים במשרד, ולרוב האנשים לא פחות משבוע. זה מדהים כמה פנומנליות הופכות היכולות שלנו, כשאנחנו רק נותנים להן צ’אנס, מוזה ואת הזמן והמקום המתאימים.

האמת היא שזה נגמר ברע, תלוי כמובן את מי שואלים. מצאתי את עצמי מחוץ למקום העבודה הנוצץ (?), ואנשי ה"כנס לפרופורציות" שלצידי ראו באובדן הזה טעות היסטרית שעשיתי. אני הרגשתי שבפעם הראשונה עשיתי את מה שכולם אמרו לי לעשות: להיכנס לפרופורציות, אבל אלו שאני הכתבתי לעצמי, ולא אף אחד אחר.

באותו היום, קבעתי לי שני חוקים חשובים לחיים:

א.      לעשות הכל לפי אמות המידה שלי. מה שחשוב לי לא בהכרח חשוב לאחרים, או לפי מדדים כאלו ואחרים. כך אני מבלה לפעמים שבועות בעשיית דברים שאחרים מוצאים כחסרי פואנטה לחלוטין (את רובוט הגימטריה שלי כבר פגשתם?), או בקביעת סדרי עדיפויות קצת מוזרים.

ב.       להשיג את מה שאני רוצה, לא בהכרח צריך. כמה מאיתנו קובעים את סדר היום שלנו, את הקריירה שלנו, את היומיום שלנו, לפי מה שהם רוצים באמת? חלק ניכר מהזמן, הלו"ז שלי נקבע לפי צרכים חיצוניים ברובם ("צריך קריירה", "צריך X כסף בחודש", "צריך תפקיד יוקרתי"). המחיר היה יקר מדי, והיו לי מלא דברים שלא הייתי צריך – החל בתארים מפוצצים, תפקיד מעורר קנאה ואפילו כסף עודף בכמות מגעילה. את מה שהייתי צריך באמת, משקט ועד אהבה, אפילו לעצמי, לא הצלחתי למצוא בשום מקום, ותאמינו לי שחיפשתי

כמה פשוטים, ככה נהדרים. מהרגע שהלכתי על זה ב-205% (כזה אני, תמיד עד הסוף, בכל הכוח, ובלי להביט לאחור) – הבנתי שהייתי אידיוט שלא עשיתי את זה ברגע שהמחשבה חלפה לי בראש.

אז הרעיון הוא לא להתפטר מהכל או לעשות שרירים לבוסית הסתומה, אלא פשוט לקחת שנייה הפסקה ולראות אם אנחנו באמת רוצים לתפוס את כל הדברים אחריהם אנו רצים כל הזמן. תופתעו לגלות שחלק גדול מהם בכלל אינו נחוץ לכם, וחלק אחר אתם פשוט לא רוצים. רגע ה"אאוריקה" הזה שהיה לי, הפך במהירות למשהו ששווה לקום בשבילו בבוקר, וכבר לא הייתה לי שום בעיה להתעורר עם חיוך ולהרגיש שסופסוף חזרתי לעצמי.

מוקדש למ’ המבריק שנלחם בשעון הנוכחות וממש כמוני מצא עצמו מחוץ למשחק. בעיניי, אתה המנצח למן הרגע הראשון.

לא פעם שמעתי את המשפט "אני מת/ה מפחד" בהקשר של עבודה כעצמאי. ולמרות זאת, ברחבי העולם פועלים מיליוני עסקים זעירים וקטנים, המכסים כמעט כל תחום פעילות שתוכלו לעלות על דעתכם, חלקם הגדול מתנהל ממש מהסלון של המנכ"ל. יש כמה קשיים שעוצרים את חלקנו בדרך לשם, אבל (כפי שאתם בטח יודעים כבר) יש לי גם כמה רעיונות שיעזרו לכם להתגבר עליהם. הפעם: על החשש של אנשים רבים מפני חוסר הביטחון הכלכלי הטמון, לדעתם, בעבודה כעצמאיים.

ראשית כל, ברוכים הבאים למועדון. חשש מפני כישלון הוא גורם חשוב להצלחה, למעט במקרים בהם הוא משתק אתכם לחלוטין. אם אתם רוצים ללכת על בטוח, תוכלו לנקוט בכמה שיטות שיתנו לכם לישון בשקט בלילה. הנה כמה רעיונות שמימשתי בשלבים שונים של חיי, ועבדו יופי טופי. אולי הם יתאימו גם לכם?

1. להיות עצמאי ושכיר בעת ובעונה אחת

"להיות עצמאי/ת" נדמה, לרובנו לפחות, כהתחייבות של 100% ואולי אפילו קצת יותר. בפועל, יש לא מעט עסקים ועוסקים שעושים זאת "מהצד", במקביל לעבודתם כשכירים. אני, לדוגמה, הקמתי את החברה שלי ב-1998, אך רק ב-2008 פרשתי לחלוטין ממשרתי כשכיר. אם אתם שכירים המתחילים בקריירה עצמאית צדדית, חשוב שתעיינו בחוזה העבודה שלכם, ובמקביל תבדקו עם המעסיק שלכם מה תחום הפעילות שהוא מתיר לכם לעשות מחוץ למסגרת עבודתכם. אני הקפדתי על הפרדה מוחלטת בין התפקיד שלי כשכיר, לבין עבודות הפרילנס שעשיתי – ובחרתי בדרך כלל בפעילויות שאינן נושאות רווח, כדי לא לעצבן אף אחד.

2. לשכנע את הבוס להעסיק אתכם כעצמאיים

שיטה שניה ולא רעה בכלל, היא לגשת לבוס/ית, ולבקש לשנות את אופן ההעסקה שלך בחברה. תופתעו לגלות כמה עסקים ישמחו לדלל את מצבת השכירים שלהם, לטובת עובדי חוץ ופרילנסרים. עם חוזה מתאים, תוכלו להבטיח לעצמכם כמעט את כל הבטחונות שעבודה כשכיר נותנת (כולל חוזים לשנה, שנתיים ויותר), ועל הדרך להרוויח קצת יותר. ההוצאות שלכם כעצמאיים מוכרות לצורכי מס, ובו בזמן אתם יכולים למצוא אפיקי הכנסה נוספים, בקצב שלכם.

אם אתם ניגשים לבוס לדבר איתו על מעבר משכיר לעצמאי, הזכירו לו (בדרך אגב) שהיתרונות עבור העסק ועבורו כמנהל הם עצומים. "אתה בטח יודע שמלבד חיסכון של עשרות אחוזים במיסי מעסיק, אתם מבטלים גם את הצורך בפיצויים", הוא משפט מוצלח. בכלל – דעו שהמעסיק משלם לא מעט כסף, מלבד הסכומים היורדים לכם מדי חודש, בעבור העסקתכם. סכומים אלו נחסכים, כשהוא עובר למודל העסקה כנגד חשבונית/קבלה. עם תכנון נכון, ועל בסיס משכורתכם כשכירים, תוכלו לדאוג לעצמכם לביטחונות מכאן ועד דמשק – כולל ביטוחי מנהלים, חיים, פנסיה וכו’ – ולא תאמינו כמה זה פשוט וקל. אני למשל משלם פחות מ-500 ש"ח לחודש, כדי ליהנות מכל הכיסויים, ההטבות והביטחונות שהיו לי קודם כשכיר במשכורת של כ-15 אלף ש"ח. זאת, כמובן, מלבד שורה של קרנות, ביטוחים נוספים והשקעות שפיתחתי לעצמי, כהכנה לימים סגרירים. שום מעסיק, נדיב ככל שיהיה, לא יציע לכם עתיד ורוד יותר מאשר זה שתוכלו לסדר לעצמכם.

3. לאגור רזרבות לפני יציאה לעצמאות

יזמים מסוימים יעדיפו, או יהיו חייבים, לעבוד מהרגע הראשון באופן עצמאי, ללא תלות במעסיק קבוע כלשהו. לדוגמה: עובד הייטק שהחליט לעשות שינוי מקצועי למורה נהיגה, יגלה עד מהרה שקשה לעבוד במשרד ובו בזמן להעביר שיעורים. עיתונאית שפרשה מעבודתה והחלה לעבוד ככתבת פרילנסרית, עשויה להחליט שלא לכתוב עבור גוף התקשורת הקודם בו עבדה, משום שהוא דורש בלעדיות ומונע ממנה לכתוב בעיתונים אחרים. במקרים אחרים, אתם פשוט לא תרצו להמשיך לעבוד עבור המעסיק הקודם שלכם, מכל סיבה שהיא, וזה לגמרי בסדר. במקרים כאלו, כדאי לתכנן מראש ולדאוג למאגר רזרבות ושומנים, שיעזרו לכם לצלוח את התקופה הראשונה שבה צפויות הכנסות דלילות, אם בכלל.

הסכום לו תזדקקו תלוי בגורמים רבים, והוא משתנה מעסק לעסק, ממנהל למנהל. ישנם עסקים המחייבים הוצאות גדולות (על ציוד, מוצרים, משרדים/חנויות וכו’), ואחרים שאינם מצריכים שום הוצאה משמעותית (כתיבת מאמרים מהבית). יש מנהלים שיסתפקו בשכר מינימלי בשנתם הראשונה, ואחרים לא יסכימו לרדת ברמת ההכנסה שלהם, או באיכות החיים שלהם, כתוצאה מיציאתם לעצמאות. יודעים מה? הם צודקים. כדי להעריך כמה כסף אתם צריכים לשים בצד, נסו לחשב את ההוצאות העתידיות של העסק המתהווה, ואני ממליץ תמיד גם לקחת בחשבון את התרחישים החמורים ביותר שיכולים לקרות לכם. אם אין לכם צורך במלאי, רכישות ציוד מיוחדות, ואם אתם עובדים מהבית ולא מעסיקים עובדים – אין סיבה שהעסק שלכם יצריך יותר מדי רזרבות. אבל אם העסק שלכם אמור לממן את סגנון החיים שלכם, ואם סגנון החיים שלכם אינו סגפני להחריד, הרי שתצטרכו לתת את הדעת גם על מצבכם הכלכלי האישי, ולכן לשים בצד קצת אקסטרות, כדי שתוכלו לפרגן לעצמכם במשכורת סבירה גם בחודשי אפס הכנסות.

• בתקופתכם כשכירים, פתחו קרן או תוכנית חיסכון גמישה, והפקידו לתוכה סכום מסוים מדי חודש, כהכנה לעסק העתידי שלכם.
• גייסו מראש 2-3 לקוחות אסטרטגיים. אלו יכולים להיות לקוחות שיבקשו עבודה חד-פעמית יקרה ורווחית, או כאלו שיסכימו להישאר איתכם תקופה ארוכה ולהבטיח לכם מידה מסוימת של יציבות. הכנסה קבועה חודשית היא דרך מצוינת ליצור לעצמכם תשתית כלכלית טובה, לפני שאתם יוצאים לדרך. אל תשכחו להחתים אותם על הזמנת עבודה / חוזה למתן שירותים מתמשכים!
• בררו האם העסק שלכם זכאי להטבות, הקלות ואולי אפילו סיוע כלכלי. תוכלו לעשות זאת בעזרת יועץ מקצועי, המתמחה ברישוי עסקים בתחום העיסוק שלכם, או עם חברים העוסקים בתחום.
• צרו הכנסות אוטומטיות, גם כשכירים. כותבים בלוג? שלבו בו מודעות פרסומיות, שיכניסו לכם כמה עשרות/מאות שקלים בכל חודש. לא תאמינו כמה ביטחון סכומים קטנים, אך קבועים, יכול לתת לפעמים.
• הרחיבו את שולי הרווח, בלי להעלות את המחיר. הטריק הכי ישן, פשוט ובו בזמן מסובך בספר החוקים לעסקים. איך מגדילים את הרווח שלכם, בלי להעלות את המחיר הסופי ללקוח? זה תלוי, כמובן, בעיסוק שלכם, אבל יועץ מקצועי יוכל לעשות את העבודה ולהראות לכם איפה תוכלו לחתוך, והיכן תוכלו להרחיב, כדי להעלות בעשרות אחוזים – במקרים מסוימים אפילו במאות אחוזים – את הרווח שלכם על אותה עבודה בדיוק.

4. הכניסו שותפים

שותף טוב יכול לעשות לכם את החיים הרבה יותר קלים – ולהיפך. באמצעות בחירה נכונה של שותף או שותפים, תוכלו לייצב את העסק ולתרום ליכולת השרידות שלו בטווח הרחוק:

1. ספונסר / משקיע כלכלי הוא זה שמאמין בכם, ומוכן לתת לכם את הסכום ההתחלתי הדרוש למימון העסק בשלביו הראשונים. זאת, כנגד השבת הסכום בצירוף ריבית מוסכמת מראש, במרוצת הזמן. תוכלו לקבל מימון מקרנות, גופים כלכליים, חברות עסקיות או בני משפחה (לא מומלץ בכלל, כפי שאתם בטח מבינים). תוכלו לקבל מימון שוטף (תשלום חודשי קבוע, כיסוי הוצאות שוטפות וכו’) או מימון חד פעמי שיחולק על ידיכם לאורך זמן שנקבע מראש. שימו לב שמעמדו של שותף כלכלי כמשקיע, יכול להיות "שקט" (קרי כזה שלא מתערב כלל בניהול העסק) או "מעורב" (הלוקח חלק בניהול השוטף, בקבלת ההחלטות וכו’).
2. שותף מלא. במקרה כזה, אתם מוכרים חלק ממניות החברה / תאגיד לאדם שני או/ו יותר. תוכלו למשל ליצור מודל של 30%-70% לטובתכם, וכך לממן 30% מהפעילות העסקית ע"י גורם חיצוני, הלוקח על עצמו למעשה שליש מהסיכון והסיכוי של העסק. מודלים של 50%-50% אינם מומלצים בדרך כלל, לפחות לא כשלב ראשון, משום שאז אתם מאבדים מיידית את השליטה שלכם בעסק שהקמתם בעצמכם. גם האופציה של 51-49 אינה קורצת, כי בבוא העת, האחוז הקטנטן הזה יכול להזיק לכם מאוד בבית המשפט. בחרו במודל כזה אך ורק אם השותף הוא באמת שותף מלא לעסק, אם אתם סומכים עליו, ואם הוא מתחייב בפניכם לקחת חלק פעיל בניהול העסק ובאחריות (הכלכלית, המשפטית ומה לא) המוטלת עליכם.
3. שותף אסטרטגי. כדי להקים את אחד המיזמים העסקיים שלי, חברתי לגוף כלכלי גדול שמימן את פעילותי במשך כ-3 שנים, לטובת שימוש עתידי בתוצרת החברה שלי. לימים זה השתלם לו מאוד, אולי אפילו יותר ממה שזה השתלם לי, אבל בתחילת הדרך זו הייתה האפשרות היחידה שבה אוכל לקיים את הפרויקט ולדאוג למימונו.

5. קחו הלוואה

גם אני מצטמרר כשאני חושב על הלוואות, אבל לפעמים הן הדרך היעילה (והזולה) ביותר להשיג מימון ראשוני לעסק שלכם. רוב הבנקים יציעו לכם מסגרת אשראי רחבה למדי כלקוחות עסקיים, בהצגת בטחונות מתאימים כמובן. בהנחה שאתם עוסקים מורשים/פטורים, ממילא אתם ערבים אישית לעסק, או אז הלוואה מצומצמת ומוגדרת, עם החזר חודשי נמוך יחסית שיכוסה על ידי הכנסות בסיסיות ביותר, עשויה להיות דרך לא רעה בכלל לסיפתח כלכלי טוב. מומלץ לבחור בגורם רשמי (בנק למשל…), ולהעדיף שלא לקבל הלוואות מעסקים בשוק האפור או/ו מאנשים פרטיים ובפרט לא קרובי משפחה. בכל מקרה, הבטיחו מראש שתוכלו לעמוד בהחזרי ההלוואה גם במקרה של קטסטרופה כלכלית. איך? על ידי שמירת חלק מהסכום שלוויתם בצד, כסוג של ערבון זמין ונזיל למקרה הצורך.

אלו חמש דרכים שאני מוצא שימושיות במיוחד, ובתקופות שונות עשיתי בכולן שימוש כזה או אחר. אני יודע שיש עוד מודלים רבים להבטחת ההכנסות שלכם, ובטוח שתוכלו, בעצמכם, להציע בתגובה כמה רעיונות לא רעים בכלל (בכלל, הגיע הזמן שתתחילו להגיב, כי אני יודע שאתם כאן!).

קחו בחשבון שהמידע בכתבה זו הוא חלקי ואישי מאוד, ומבוסס על ניסיוני הפרטי. הכתוב כאן אינו בגדר המלצה או הצעה, ובוודאי שלא הוראה לפעולה, אלא רק מספר רעיונות שמימשתי בהצלחה – ואולי יהיו רלוונטיים גם לכם. בכל מקרה, אין האמור לעיל מהווה תחליף, משום סוג, לייעוץ מקצועי ואישי עם איש מקצוע (תמיד טוב שיהיה לצידכם אחד כזה. אם אתם צריכים המלצות – פנו אלי ואעזור בשמחה).

אלו מכם שמפרסמים תכנים מקוריים ברשת (בלוגים, מאמרים, כתבות, צילומים וכו’) בוודאי מכירים את התופעה המעצבנת שבה אתם מגלים, במקרה או שלא במקרה, שמישהו חמד את יצירותיכם ועשה בהן שימוש כזה או אחר. בהנחה ואתם יכולים להוכיח את בעלותכם על היצירה, תוכלו להגיש תביעה על הפרת זכויות יוצרים, זכויות מוסריות וזכויות כלכליות. הפסיקה מחמירה מאוד עם אמצעי תקשורת וגופים גדולים, אבל גם עסקים קטנים אינם חפים מתביעות מסוג זה. אם תצליחו להוכיח שבתוכן בוצעה מניפולציה כלשהי (דוגמת עריכה), זה אפילו עוד יותר טוב, משום שאז המפר לא הגן על שלמות היצירה. אם המפר לא טרח להוסיף את הקרדיט שלכם לנ"ל, אתם יכולים לטעון שהוא פגע בשמכם כיוצרים. אם הוא כן צירף את הקרדיט שלכם, אתם יכולים לטעון שהוא עושה עושר שלא כחוק על חשבון המוניטין שצברתכם, ניסיונכם ויכולותיכם המקצועיות. בקיצור: בעסה לעבריינים.

הדפיסו את דפי האינטרנט (כולל ה-URL) המפרים, ושמרו אותם (על קבציהם השונים) בתיקייה לוקאלית. צרפו את תאריך הפרסום, אם אפשר, ובדקו שוב שלא אישרתם את השימוש בחומרים. או אז, אוצו רוצו לעורך הדין הקרוב למקום מגוריכם, העוסק בדיני זכויות יוצרים (המלצות יישלחו למעוניינים במייל).

אם אכן מדובר בהפרה, רוב גופי התקשורת ימהרו להסיר את האייטם מהאוויר, וכך להדוף אתכם (כל פעם זה קורה לי) בטענה שמדובר ב"טעות". בשלב הזה לא מומלץ להרים ידיים, ולדרוש תשלום עבור התוכן, ולהכפיל אותו, למשל, בזמן שהוא פורסם ללא היתר ושלא כדין. לדוגמה, על גניבת איור ממוחשב שעשיתי פעם, דרשתי סכום של 800 ש"ח לפני מע"מ – פי 4 מהמחיר הרגיל שגביתי באותה תקופה עבור איור בסדר גודל כזה. הכפלת המחיר ב-4 באה משתי סיבות: סוג של פיצוי על ההפרה, וכן תשלום עבור השימוש במכפלת הזמן שעבר מיום הפרסום (4 שבועות). בשל הסכום הנמוך, המפר מיהר לשלם את הסכום ולהתנצל. בכל מקרה, ניתן להסדיר את העניינים האלה מחוץ לבית המשפט, וכל מה שתצטרכו להוציא הוא מעט כסף עבור ייעוץ משפטי וכתיבת מסמך מאיים ע"י עורך הדין. הכסף הזה, מן הסתם, יוחזר אליכם בנוסף לסכום הפיצוי אותו תבקשו, במקרה שתגיעו להסדר או לבימ"ש.

במקרה אחר, שנמצא בימים אלו בתהליכים משפטיים ולכן איני יכול לפרט אודותיו יותר מדי, גיליתי שאתר העתיק תכנים הנמצאים בבעלותי, תוך ביצוע שינויים מרחיקי לכת בתוכנם והצגתם באופן שלילי במכוון. למרות שהאתר כלל קרדיט מלא, ואפילו לינק לכתבה המקורית ברשת, עצם הפרסום מהווה הפרה – אך מה שמוסיף צבע לעניין הוא האופן שבו הנ"ל שינה את הכתבה והשתמש בה, לכאורה, תוך כוונה לגרימת נזק או לכל הפחות יצירת מיצג שווא שנועד לקדם את ענייניו האישיים. למרות שהנטייה הטבעית שלי היא לרוץ לבימ"ש עם אנשים מסוג זה,  עורכי הדין שלי המליצו שבמקרה הזה, כמו תמיד, עדיף לנסות ולישר את ההדורים מחוץ לכותלי בית המשפט. האמת: הם צודקים, ומוטב לנסות להסדיר את העניין בכמה שפחות מאמץ, כסף, זמן ומשאבים. למרות שלדעתי אין סיכוי שהמפר יענה לדרישותיי השונות, בבוא העת אוכל לכל הפחות להראות כי ניסיתי להסדיר את העניין "בצורה יפה". ואם אני טועה, והוא אכן יכיר בטעות, יתנצל (וישלם) עליה, מי אני שאתלונן?

אני מכיר צלם אחד, שבשלוש השנים האחרונות הרוויח 250% מההכנסות ה"אמיתיות" שלו, מתביעות על הפרת זכויות יוצרים. התחום הזה עד כדי כך פרוץ, ואתרים ישראלים (גם גדולים) מרשים לעצמם לגנוב תכנים ללא כל מפריע, שהוא אפילו יצר אתר פיתיון ללא חותמת מים על צילומיו, באופן שממש "מזמין" גניבה. לא יודע אם זה בסדר או לא, אבל בכל מקרה, הרשת הזו שהוא פורש לקורבנות אידיוטים, עוזרת לו להתפרנס לא רע בכלל.

אז בפעם הבאה שאתם מגלים שמישהו עשה שימוש כלשהו, באופן לא מורשה, בתכנים שלכם – נסו שלא להתרגז, וזכרו שבאותו הרגע מצאתם דרך לא רעה בכלל להרוויח כסף באינטרנט. ועל זה נאמר: הכל עובר עליך וגו’.

כבר בשלב הראשוני לפעילות העסקית שלכם, תצטרכו לקבוע את סוג העסק שאתם מעוניינים להקים. החוק מחייב רישום מיידי, לא יאוחר מיום תחילת הפעילות. אתם יכולים להירשם לפני, אבל אסור לכם להתחיל בפעילות עסקית משום סוג, לפני שהסדרתם את הנושא כנדרש וכחוק. למרות שזה נשמע מסובך, בחירת סוג העסק היא תהליך פשוט למדי, שלא צריך לקחת יותר מדי זמן. הכל תלוי ביעדים שלכם, באופי העסק שאתם מקימים, במחזור העסקי הצפוי, ובאמצעי ההגנה שתרצו לתת לעצמכם. באופן כללי, מומלץ להתייעץ באיש מקצוע רלוונטי לנושא, משום שלכל עסק ולכל יזם הדרישות, הצרכים והתנאים המיוחדים לו. אבל לפני שתתחילו, אנסה לעשות קצת סדר בבלאגן, כדי לחסוך לכם את כאב הראש והבלבול שאני ספגתי בשנים הראשונות לפעילותי העסקית.

בישראל ישנן שלוש אפשרויות רישום עיקריות לפעילות עסקית המתאימה לעסקים קטנים ובינוניים: "עוסק פטור", "עוסק מורשה" ו"חברה/תאגיד בערבון מוגבל". אם נתקלתם במונח "עוסק זעיר", דעו שהוא כבר לא קיים היום, עקב הרחבת העוסק הפטור.

רוב העסקים הקטנים, בשנותיהם הראשונות, יכולים להסתפק ברישום כ"עוסק פטור" או "עוסק מורשה". אולם קיימים מספר תנאים, שעשויים לחייב אתכם להירשם כחברה בע"מ.

1. האם אתם בעלי מקצועות חופשיים או מקצועות המחייבים רישום כחברה בע"מ? תחת סעיף זה נכללים אדריכלים, טכנאים, פסיכולוגים, עורכי דין, מנהלי חשבונות, רופאים, וטרינרים, בעלי בית ספר לנהיגה, סוחרי רכב, מתווכי או סוחרי מקרקעין וכו’.
2. האם מחזור העסקאות השנתי צפוי להיות מעל 70 אלף ש"ח? החל מ-2012 התקורה תשונה ל-100 אלף ש"ח בשנה, למתכננים עסק עתידי.
3. האם העסק שלכם צפוי לעבוד מול חברות גדולות, או מול השוק הבינלאומי?
4. האם יש בעסק שלכם סיכון המחייב הגנה עליכם, כיזמים, מפני פשיטת רגל או תביעה? לדוגמה, אם אתם מתכננים להקים גוף תקשורת עצמאי, קחו בחשבון שאתם הופכים, בו ברגע, לחשופים לתביעות מסוגים שונים ומשונים הנוגעים לתכנים שתפרסמו.
5. האם העסק שלכם עוסק בנושא רגיש, הדורש רישוי נוסף? (פירוט תמצאו כאן)

אם עניתם "כן" על אחת מהשאלות האלה, סביר להניח שחברה בע"מ היא המסגרת המתאימה לכם. אבל עבור הרוב המוחלט של העוסקים, לפחות בתחילת דרכם, יכולים להתחיל עם רישום כעוסק פטור או מורשה, וכך לחסוך כסף וזמן, הדרושים לצורך רישום וניהול חברה.

שלושה הבדלים עיקריים בין "עוסק פטור" ל"עוסק מורשה":

1. עוסק פטור מרוויח פחות מכ-70 אלף ש"ח בשנה (100 אלף ש"ח ב-2012, זוכרים?), לעומת עוסק מורשה שמרוויח יותר (ללא גבול עליון).
2. עוסק פטור אינו גובה מע"מ על שירותיו (וכך יכול להציע מחיר זול יותר ללקוחותיו, או שולי רווח גדולים יותר).
3. עוסק פטור מדווח לרשויות המס אחת לשנה, לעומת עוסק מורשה המעביר דיווח חודשי או דו-חודשי, בהתאם לנפח הפעילות.

עוסק פטור הוא המעמד המשפטי הנוח ביותר לאלו מביניכם שבוחרים להתחיל בקטן. הוא כמעט ואינו מצריך עבודה חשבונאית, ופוטר אתכם מהצורך בדיווח חודשי או בגבייה ותשלום של מע"מ. עוסק פטור אינו מנפיק חשבוניות – אלא רק קבלות – כך שלמעשה אתם מדווחים אך ורק על הכנסות בפועל. לעומת העוסק הפטור, העוסק המורשה מוציא חשבונית מס, ולאחר שהתקבל התשלום מנפיק ללקוח קבלה.

המעמד של חברה בע"מ שונה לגמרי מהעוסק הפטור והמורשה. התוספת הקטנה הזו, "בערבון מוגבל", מצביעה על כך שבעלי החברה, השותפות או התאגיד אינם אחראיים במישרין להתחייבויותיו. בעת פירוק חברה לא עלינו, בניגוד לעוסק פטור או מורשה, הנושים אינם יכולים לפשפש בחשבונותיו ובנכסיו של בעל העסק. באמצעות פעילות עסקית כחברה בע"מ, אתם מגנים על עצמכם מפני קטסטרופה.

חברה בע"מ מצריכה ניהול חשבונות כפול: על ידי מנהל חשבונות ורואה חשבון. את הנהלת החשבונות אתם יכולים לעשות בעצמכם, ואז לשלם רק עבור הדו"ח השנתי (סכום שנע בין 2,000 ל-4,000 ש"ח) אצל רואה חשבון. נוסף על כך, חלה עליכם חובת תשלום אגרת חברה בסכום של כ-1,000 ש"ח לשנה, ועלויות נוספות הנוגעות לתשלומי מיסים (תוכנת ניהול חשבונות, מע"מ, מס הכנסה וביטוח לאומי אם אתם מעסיקים עובדים או את עצמכם).

עלות זו מקנה לכם, כאמור, הגנה משפטית במקרה של פירוק החברה. בנוסף, קחו בחשבון שעסקים רבים (בעיקר בעולם) עובדים אך ורק עם חברות ולא עם עוסקים מורשים/פטורים. בעסקאות גדולות רבות נכלל, כמעט תמיד, רכיב של אחריות משפטית: במקרה של איחורים במסירת השירות/מוצר, טענות בנוגע לשירות וכו’. במקרה כזה, מוטב לא לקחת את האחריות המשפטית על עצמכם, ולא לסכן את הנכסים שלכם ושל בני משפחתכם הקרובים (בני זוג, ילדים וכו’).

למרות שבחברה בע"מ ניתן לקיים מהלך של "הרמת מסך" וכך לחשוף את הבעלים כאחראי למחדל המצריך את פירוק החברה וגביית החוב ישירות ממנו, מדובר במקרים יוצאי דופן שזה מגיע לעסקים קטנים ובינוניים – ובהנחה שלא ביצעתם שום פעולה בלתי חוקית, דוגמת מעילה או מרמה, המחייבת הפניית אצבע מאשימה אליכם. במקרה שעברתם על החוק, שום מסגרת משפטית-כלכלית לא תגן עליכם, ותיאלצו לשאת בתוצאות גם אם אתם בעליה של חברה בע"מ.

ולסיכום: כמה דוגמאות

רינה, חדווה ושלומי החליטו לפתוח עסק משל עצמם. רינה וחדווה עובדות כשכירות, ומעוניינות להקים את העסק במקביל לעבודתן הרגילה. שלומי, לעומתן, רוצה לנהל את העסק שלו ב-100% מהזמן, ולשם כך התפטר ממקום עבודתו.

רינה מעוניינת להקים חברה לתיווך מקרקעין. קשריה הענפים בתחום הנדל"ן והמיומנות שלה בזיהוי הזדמנויות עסקיות ובסגירת עיסקאות, נראים לה כנכס בפני עצמו והיא החליטה לצאת לדרך במשרד עצמאי.

חדווה, לעומתה, מתפרנסת מכתיבה, והיא החליטה לפתוח בלוג צרכני המסקר מוצרים לתינוקות וילדים.

שלומי הוא מאייר, העובד עם הוצאות ספרים, עיתונים ולקוחות שונים אחרים.

רינה חייבת להירשם כחברה בע"מ, מאחר והיא עוסקת בעסקאות נדל"ן ומקרקעין. במקרה הזה, החוק אינו מתיר לה לפעול בשום מסגרת אחרת, גם אם היקף ההכנסות שלה יהיה מצומצם.

על חדווה אין הגבלה חוקית כלשהי, והיא יכולה לבחור בכל סוג רישום. היא העריכה את הכנסותיה בשנתיים הראשונות בפחות מ-70 אלף ש"ח לשנה, ולכן נוטה לבחור ברישום כעוסק פטור. אולם לאחר שהתייעצה עם אנשי מקצוע, וקראה כתבה מפחידה במיוחד בנושא, היא הבינה שבלוג צרכני נושא בחובו סיכון משמעותי, מפני תביעות מוצדקות (או לא) של גופים ש"נפגעו" מהביקורת שלה. גוף תקשורת נושא אחריות רבה, וככל שהבלוג שלה יהיה גדול יותר, פופולרי יותר ומצליח יותר, כך היא תהיה חשופה ליותר תביעות. כדי להסיר מעצמה אחריות אישית, חדווה בוחרת באופציה של חברה בע"מ, ומרחיבה את ההגנות עליה באמצעות ביטוח נגד תביעות.

שלומי מאמין כי הכנסותיו תעבורנה את סך ה-70 אלף ש"ח, כבר בשנה הראשונה. הוא החליט שבעסק שלו אין סיכון רב, ולכל היותר יפסיד את עלות העבודה במקרה שיצטרך לזכות לקוח לא מרוצה. הוא שקל תחילה להירשם כעוסק מורשה, בשל גובה ההכנסות שלו. אולם לאחר שהתייעץ עם חבריו, שגם הם מנהלים עסק עצמאי, הוא קיבל את המלצתם להתחיל בקטן ולגדול במידת הצורך. התחלת הפעילות כעוסק פטור תקל עליו בשלבים הראשונים של ניהול העסק, תחסוך ממנו טרדה רבה בגבייה ותשלום של מע"מ, ותקל עליו את הדיווח לרשויות המס. הוא החליט לבסוף להירשם כעוסק פטור – מתוך ידיעה שבכל עת יוכל לשדרג את מעמדו ולשנותו לעוסק מורשה, בהנחה וגובה העסקאות יהיה גבוה יותר מהתקורה השנתית.

קישורים שימושיים

• מדריך רשויות המס לעסק חדש – יכול להיות יותר טוב, אבל מספק מידע ראשוני טוב למדי
• מדריך לעוסק החדש במע"מ – עבור עוסקים מורשים וחברות המחוייבים בדיווח מע"מ
• עסקים טעוני רישוי במשטרה
• ויקיפדיה: עוסק פטור, חברה/תאגיד
• טופס ריכוז חשבוניות מס (PDF)- כדאי לכם להכיר אותו

חשוב לדעת: מדריך זה נועד לשמש להצגת הרקע להגדרת פעילות עסקית, ומעצם אופיו הוא מוגבל, חלקי ואינו מבקש או מתיימר להציג את הנושא על כל צדדיו, מורכבויותיו ובעיותיו. מדריך זה אינו מהווה תחליף להתייעצות פרטנית עם איש מקצוע מומחה בתחום הנדון, ובכל מקרה מומלץ לערוך בירור מקיף ואישי, העונה במדויק להגדרת הצרכים, המטרות והיעדים שלכם כעוסקים. כמו כן, יש לקחת בחשבון שחלקים ממדריך זה עשויים להיות לא מעודכנים, עקב שינויים בחקיקה, בהסדרי הרישום וכיוצ"ב.

מייגן מסבה את תשומת הלב שלנו למוקאפס ללא פוטושופ: או במילים אחרות – לא צריך כבר תוכנה גרפית, כדי לעצב יופי של אתר אינטרנט. למעשה, אם תשאלו אותה, הפוטושופ שלכם רק מעכב אתכם משמעותית בדרך אל האתר או הבלוג המרשים שלכם. האמת היא שיש הרבה מאוד בדבריה, ולא רק לבלוגרים חובבי עיצוב.

לפוסט בבלוג של מייגן