תערוכת האמנות שלימדה אותי שיעור חשוב על החיים (וגם קצת על עסקים)

רק כשעמדתי בעצמי מול קהל המבקרים בגלריה – בפתיחת התערוכה שלי, שבה העבודות שלי, האמירה שלי, והביוגרפיה האישית והאינטימית שלי – הבנתי מה עוברים הלקוחות שלי שעוסקים באמנות ונדרשים לשים את עצמם במרכז הבמה, באור הזרקורים, ובלי יכולת להסתתר או להתחבא. כך התחילה קריירת האמנות שלי, שחייבה אותי לצאת מאיזור הנוחות ולהתמודד עם השדים הקטנים-גדולים שמסתובבים לי בין חדרי הלב / טור אישי

20160914_194432

ב-15/9 נפתחה בגלריה Pass, Port בתל-אביב תערוכת האמנות "זה תלוי", שבה עבודות קרמיקה ואיור העוסקות בכביסה (כן, כן!), במסגרת אירועי "אוהבים אמנות, עושים איור". בלי להגזים, אני יכול לומר שהתערוכה הזו שינתה את חיי ולימדה אותי כמה שיעורים חשובים, ולו בגלל הסיבה הפשוטה – זו הייתה התערוכה שלי 🙂

התערוכה, בה הצגתי יחד עם המאייר דייב יעקב, זכתה לביקורות נלהבות ולתגובות שלא יכולתי אפילו לדמיין. היא נבחרה לאחת התערוכות הטובות של שבוע האיור ועוררה שיח ער ומעניין בנושאים שביקשנו להעלות, ויצרנו קשרים עם אספנים שרכשו מקבץ עבודות. הנה, למשל, הביקורת הנפלאה והמרגשת, שכתבה ליאורה גרוסמן – אחת מדמויות המפתח החשובות בסצינת האמנות והאיור הישראלית. אבל מה שאותי שימח יותר מכל, הייתה ההזדמנות לפגוש, בערב אחד, במקום אחד, אנשים אהובים ונהדרים מכל תחומים החיים. לקוחות וחברים, בני-משפחה ואנשים שלמדו איתי, מכרים מהעבר הרחוק והקרוב, וגם חברויות חדשות, מקצועיות, אמנותיות, אישיות, נוצרו בתוך הדיאלוג האינטנסיבי הזה.

זו הייתה ההשקה הטובה ביותר שאמן יכול לבקש לקריירה האמנותית שלו. תערוכה זוגית, שהוא יוצר עם אמן נוסף איתו יש לו שיתוף פעולה אינטנסיבי ואפקטיבי מאוד, בחלל מהוקצע ועם אנשים נהדרים שעטפו אותנו באהבה ועזרה מכל סוג שרק היינו צריכים: רגשי, טכני, אפילו כלכלי. הנדיבות והמקצועיות שחוויתי בתהליך הזה הדהימו אותי, והראו לי שיש אנשים נהדרים בעולם הזה, שמוכנים לקחת על עצמם שני אמנים צעירים שמגיעים עם רעיון קצת מוזר – תערוכה שכל כולה כביסה, בגדים, וכל מה שקשור בזה.

חלל הגלריה לפני הפתיחה

חלל הגלריה בתערוכת זה תלוי

חלל הגלריה המרכזי לאחר סיום התליות, לפני הניקיון וההכנות למבקרים.

לצד כל זה, היה לאירוע הזה גם תפקיד מכונן בלימוד שלי, עצמי, ובפרספקטיבה החדשה שקיבלתי על האנשים שאני מלווה והתהליכים שהם עצמם עוברים. אמנם יש לי כמה עסקים משלי, ואני מהיועצים שלא מפחדים ללכלך את הידיים ביזמות בעצמם, ולכן מכיר היטב את מה שקורה כשמקימים ומנהלים עסק בישראל, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהצגתי משהו פיזי, חומרי, מוחשי, שעומד לביקורת הלא פשוטה של אנשים שאת רובם המוחלט אני כלל לא מכיר. זו גם הייתה הפעם הראשונה שלי, מזה הרבה מאוד שנים, שבה אני יוצא לגמרי מהארון ומציג צד יחסית נסתר שלי – כאמן, יוצר, פסל, קרמיקאי, תקראו לזה איך שתרצו.

החשיפה הייתה מוזרה ומאיימת, אני חייב להודות. התהפכה לי הבטן מהתרגשות: האם אנשים יאהבו את העבודות שלי, שלנו? האם הם יבינו "את הקטע"? האם הם בכלל יבואו לצפות בתערוכה? לעשרות האנשים שהגיעו לאירוע הפתיחה, ולמאות המבקרים שצפו בה בשבועות שלאחר מכן, נראה היה שאני נמצא במקום הכי טבעי והכי נינוח, אבל הטבעיות הזו – אליה הגעתי במאמץ אינטנסיבי, ועם ליווי מקצועי של יועץ מעולה ושותפים נהדרים לדרך – הייתה משהו שדרש ממני לצאת מאיזור הנוחות שלי שוב, ושוב, ושוב.

בראש ובראשונה פגשתי את התחושה המוזרה הזו, של "האם אני טוב מספיק". אני מאוד ביקורתי כלפי עצמי, אפילו מעט פרפקציוניסט. אמנם למדתי עם השנים להפוך את החיפוש אחר "שלמות" לבחירה במצויינות (עניין שונה לגמרי), אבל עדיין אני מלא בספקות ולבטים כשזה מגיע לדברים חדשים ואינטימיים כל כך. ועבודת אמנות היא אחד הדברים היותר עמוקים ואישיים שמישהו יכול לפתוח לעולם. היא מציעה צוהר אל תוך הנפש שלי, הביוגרפיה שלי, החיים האישיים שלי. זו הכביסה המלוכלכת יותר ופחות שלי, והיא עומדת כך, מוצגת לעיני כל, בחלל נוצץ ומואר היטב, שבו אי-אפשר להתחבא או להסתתר.

זה תלוי - תערוכת קרמיקה ואיור

הזוג המושלם – כפפת קרמיקה שמשקפת את התפיסה שלי על זוגיות באמת-מושלמת (בקיצור: אין דבר כזה).

חשש נוסף היה לגבי התמחור – בגלל שאני לא מצפה ולא מעוניין להתפרנס מאמנות, רציתי לקבוע מחירים נמוכים. לאחר שחברים ויועצים איתם עבדתי צעקו עלי ואמרו שזו דרך מאוד גרועה להציג את עצמי, החלטתי שהם יקבעו את המחירים בעצמם, ואחר כך הורדתי אותם למה שאני הרגשתי (בערך) בנוח איתו. חששתי מאוד מלהציג את המחירים במהלך התערוכה, אבל זרמתי עם ההצעות והטיפים, והתוצאות לא אחרו לבוא: אם אני חשבתי שהמחירים גבוהים, האספנים חשבו אחרת, והוכיחו לי פעם נוספת שתמחור הוא עניין של מיצוב ויותר מזה, של ביקושים. מאוד קל לי לתמחר עבודות לאחרים, אבל כשזה מגיע לעצמי, טוב, זה כבר עניין אחר לגמרי.

עוד הטרידה אותי המחשבה האם אנשים בכלל יתחברו לתערוכה. האם היא תעניין אותם? תסקרן אותם? תגרום להם לחשוב? תשעשע אותם (דייב ואני שילבנו המון הומור – גם בעבודות, גם בטקסטים ובשמות העבודות, ולפעמים גם בתמחור). יותר מכל הייתי מודאג ממיצב שפתחנו בחלל נסתר בגלריה ובו אנשים הוזמנו לכתוב ו"לפרסם" את הכביסה המלוכלכת האישית שלהם. באמצע הערב נגמרו הדפים והחבלים היו מלאים במשפטים שאנשים כתבו, ברצינות, בצחוק, בכאב, בציניות. ככל שנקפו הימים החבלים התמלאו ואנחנו קפצנו לגלריה לחדש את מלאי הפתקים וקנינו חבילות של אטבי כביסה כדי שהמבקרים יוכלו לתלות את המכתבים שלהם.

מבקרים בתערוכת "זה תלוי"

זה תלוי - מבקרת בתערוכה (צילום: Danny H.A)

אירוע הפתיחה של התערוכה זה תלוי

עוד עניין שהפחיד אותי מאוד היה האופן שבו אנשים יתפסו אותי ויחוו אותי. כבני-אדם, מאוד קל לנו לחשוב בתבניות: הוא עורך דין, היא רופאה, הוא זמר, היא משוררת. שכנה ששמעה על התערוכה המתקרבת, ניגשה אלי במכולת ואמרה בקול מוזר "אז מה, נהיית אמן עכשיו?". זה היה חץ שלוח ישר ללב. למרות ששלפתי ועניתי לה, מיד, "תמיד הייתי, רק עכשיו את מגלה את זה", הסתובבתי עם המשפט הזה כמה ימים. אולי אפילו שבועות. הוא נגע בנקודה מאוד רכה שנוגעת לא רק לאופן שבו אני מגדיר את עצמי כלפי חוץ, אלא איך אני מגדיר את עצמי כלפי פנים. מי אני באמת? מה אני? האם אני בכלל צריך להגדיר, ומה זה אומר, בעצם, שאמירה צינית וטיפשית למדי, הצליחה לגעת בי במקום עמוק כל כך?

אבל – כדרכם של החיים – מהרגע שהתחייבתי, לתערוכה, לגלריה, לדייב, לאנשים שסביבי, וגם קצת לעצמי ולאמנות שלי, לא היו לי הרבה ברירות אלא להתמודד. אני עובד ככה הרבה. כשאני מפחד או חושש או מתלבט, אני פשוט עושה. נותן יד לחרדה, מחבק את הפחדים, נשאר ער בלילות ולפעמים גם מתיש את עצמי במחשבות סרק (אבל נותן להן מקום ולא מנסה לסלק אותן או "להעלים" אותן). לעשייה תוך כדי תנועה יש כוח מאוד מבריא, ולעשייה מחוסר ברירה יש אנרגיות של התחדשות וגדילה. זה כואב, וזה מציק, וזה גם לא הכי נעים, אבל לאחר מכן יש תחושה כזו, שאין לי מילים להגדיר אותה, אבל אתם בטח מכירים, של שקט, של שלווה, של תחושת הישג עמוקה. ובעיקר, צומחת לה השאיפה הבאה, המטרה הבאה, הדבר הגדול הבא. אם ביום שלפני התערוכה נשבעתי שאני לא עושה שום תערוכה בשנה הקרובה, ביום שלאחר מכן כבר שמעתי את עצמי אומר "כן" לאוצרים שביקשו לעבוד איתי על תערוכה חדשה, ואת גלגלי המוח שלי נעים לקראת הדבר הבא שאני רוצה  להגיע אליו, היעד הבא שאליו אני שואף.

פרט מהתערוכה זה תלוי

הסוד הקטן שלנו #1, תערוכת זה תלוי

למעלה: סבא וסבתא, תרגום חוויה רגשית וזיכרון ויז'ואלי לאובייקט חומרי.
למטה: הסוד הקטן שלנו #1, פרט מתוך סדרה של 3 פסלי קרמיקה ו-3 צילומים תואמים שעוסקים בתקיפה מינית.

זו תובנה אישית, אינטימית, רגשית, אבל גם עסקית. היא חשפה בפניי את העולם המורכב שאני שוחה בו – כיועץ, כמלווה, כיזם – אבל חדש בו לחלוטין כאמן. פתאום אני מבין הרבה יותר טוב את הלקוחות האמנים שלי, את החששות שלהם, את הפחדים ואת כאבי הגדילה. אני חושב שכאשר עמדתי בעצמי מול התהום הזו, המאיימת, מול ההתרגשות המלווה בחרדה קטנה-גדולה, הפכתי ליועץ טוב יותר, ואולי גם לחבר טוב יותר, לעצמי. זה פתח אפיקים פנימיים והרחיב ב-50 אלף קילומטר את איזור הנוחות שלי בבעיטה. וזה מרגש, וזה מסעיר, וזה סוחט, וזה כואב, וזה הדבר הכי נפלא והכי מרגש שחוויתי בשנים האחרונות, ובכלל, בחיי.

התערוכה "זה תלוי" תוצג בגלריה Pass, Port, בית הלל 10 (בית ירין שחף) תל-אביב, עד ה-15/10. ימי ושעות הפתיחה – ראשון-חמישי: 19:30 – 9:30, שישי: 13:30 – 9:30. הכניסה חינם. לפרטים בקרו בדף האירוע בפייסבוק.

קרדיט תמונות: Danny H.A,

הצטרפו לתפוצה

הרשמו כעת לרשימת התפוצה של כאן עובדים בכיף ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, מאמרים, מדריכים וטיפים לניהול העסק העצמאי, מסחר אלקטרוני, חנויות אונליין ועוד.
כתובת אימייל

מאמרים מומלצים עבורכם

אל תפספסו אף מדריך!

הרשמו כעת לרשימת התפוצה של כאן עובדים בכיף ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, מאמרים, מדריכים וטיפים לניהול העסק העצמאי, מסחר אלקטרוני, חנויות אונליין ועוד.
כתובת אימייל
פרטיכם ישארו חסויים במערכת

הצטרפו לתפוצה

כתובת אימייל