בגיל ארבעים תיזָרקו לכלבים

"שכירים מעל גיל 40 יתקשו מאוד למצוא עבודה וייווכחו לתדהמתם שברגע שהספרה ארבע מנצנצת, מספר התשובות שיקבלו לפנייתם למשרות אופציונליות ישאף לאפס. הפיתרון הריאלי הוא להפוך לעצמאי. להיות בעל עסק קטן משלכם. להעניק שירותים בתמורה לחשבוניות. לא לשאוף לשים צווארכם בסד השכירות. כלל לא להגיע למצב שבו תידרשו לשלוח קו"ח ולהתפתל עם עניין הגיל". פוסט אורח של דבורית שרגל

איש זקן על חוף הים

כולנו צריכים להתפרנס לפחות ארבעה-חמישה עשורים מחיינו. כולנו, למעט יחידי סגולה שזכו בירושה נאה, בקצבה חודשית מאיפשהו, בדמי כיס קבועים מהמאהבים, בפרס הגדול בלוטו או באקזיט.

לכאורה יכולתנו להתפרנס בשלבים שונים של החיים תלויה בסל הכישורים שלנו, בהשכלה, בניסיון, באישיות, בטיבנו כעובדים, במידת חריצותנו, ובכל מיני תכונות נעלות וחביבות וטובות ומשעממות. למעשה, חלק עצום מההחלטה אם לקבל מישהו לעבודה הוא תלוי גיל. כמובן שאיש לא אומר זאת בפומבי, וכולם מכחישים בתוקף. הפליה על רקע גיל? מה פתאום, הרי זה אסור על פי חוק!

ודאי שזה אסור, אבל לכו תוכיחו שלא קיבלנו את איקס לעבודה בגלל ששנת הלידה שלו נראית למעסיקים לעתיד רחוקה מדי מהמאה ה-21? ניסיונות רבים כבר נעשו, קו"חים נשלחו עם ציון גיל או בלעדיו, או, לא עלינו, עם גיל שאינו תואם את הרשומות הרשמיות. התשובות למחקרים הללו ידועות, אין צורך לחזור עליהן.

השורה הראשונה והתחתונה היא זו: שכירים מעל גיל 40 יתקשו מאוד למצוא עבודה וייווכחו לתדהמתם שברגע שהספרה ארבע מנצנצת, מספר התשובות שיקבלו לפנייתם למשרות אופציונליות ישאף לאפס. לא מדובר על תפקידים בכירים כמו מנכ"ל ושמנכ"ל, רופא בעל ותק או איש אקדמיה, שרק לקראת הגיל הזה יקבל במקרים רבים את הדוקטורט, ואם הוא ממש עילוי, פרופסורה.

במחלה הממארת הזו, אייג'יזם, לוקים ברוב מקומות העבודה בישראל. מי שיכחיש זאת, משקר. בארצות הברית אין זכות לשאול מועמד למשרה לגילו (אלא אם יש חשד שהוא מתחת לגיל 18, נניח). בישראל, מדינה החופרת לאזרחיה בנשמה בכללי, שבה המעסיקים לעתיד מכירים את האחות של השכנה של הסבתא שלכם ויכולים לברר שם עליכם כמה עניינים, יתעקשו לדעת בני כמה אתם.

לא רק מנהלי מחלקה נמרצים וחלקי פנים בני 33 יחשבו שבני 43 דינם להירקב בביתם בארבעים השנים האחרונות לחייהם. גם מנהלים בני 53, היושבים עדיין על כסאם יחשבו שבני 43 הם קשישים. הם לא יודעים, או מעדיפים לא לדעת שהחרב מרחפת גם מעל ראשם, ולא רחוק היום שיקצצו במחלקתם ובמשרתם. ואם הסיכויים של בני 43 למצוא עבודה פוחתים במהירות האור תארו לעצמכם את מצבם של בני 53.

הסיבות לכך שאנשים הדוהרים לתוככי העשור החמישי לחייהם לא רצויים במקומות עבודה רבים, רבים מדי, מעצבנות עד מופרכות: הם ידרשו משכורות גבוהות כנראה, לפחות יותר משכרם של אנשים צעירים מהם, הם לא מתאימים לרוח הנעורים הנמרצת והעולצת האופפת כל מקום עבודה, הם בטוח לא דינמיים ויצירתיים ומעודכנים (כמובן שמדובר בשטויות, אין טעם להסביר), והם עלולים, מי יודע, להיחלש, ולא יהיו מסוגלים לעבוד 14 שעות ביממה, כמיטב המסורת אצלנו, ובנוסף, יביאו איתם דפוסי עבודה משלהם, כך שאי אפשר יהיה לכייר אותם ולעצב את דמותם כאת עובדינו הרכים בשנים.

אז מה הפיתרון? אחד המצוינים הוא להחליף את העם. יש הרבה סיבות להחליף את החברה הישראלית רבת החוליים. הנה אחת מהן. כן, צריך לשאוף למצב המקובל בארצות הברית, כמובן. אבל מה הסיכויים שזה יקרה פה?

הפיתרון השני, שאפשר לומר שיש בו מהתבוסתנות, אבל אני מעדיפה לומר הישרדות, הוא להפוך לעצמאי. להיות בעל עסק קטן משלכם. להעניק שירותים בתמורה לחשבוניות. לא לשאוף לשים צווארכם בסד השכירות. כלל לא להגיע למצב שבו תידרשו לשלוח קו"ח ולהתפתל עם עניין הגיל. זה הרבה יותר קל מלשנות את שוק התעסוקה הישראלי, כלומר את החברה הישראלית הסובלת מקיבעון מחשבתי גורף. ואם נדמה לכם שאני מגזימה, חכו חכו.

דבורית שרגל היא עיתונאית לשעבר ובלוגרית עצמאית בהווה, המנהלת משנת 2005 את בלוג התקשורת הנושך "ולווט אנדרגראונד". הפוסט פורסם במקור ב-20 בספטמבר, 2011.

קרדיט תמונות: Lee, CC BY-ND 2.0

מאמרים מומלצים עבורכם

תגובות

  1. הלוואי שזו הייתה תחלואתו היחידה של שוק העבודה (מכוני הערכה ומיון, דינמיקה קבוצתית, מבחני אישיות, 3 ראיונות עבודה לכל משרה…)

  2. טל איתן הגיב:

    למרבה הצער יש המון בעיות בשוק העבודה. המבחנים למיניהם הם אכן צרה צרורה, אני לא כ"כ מבין מה לעזאזל רע בראיון הישן והטוב, שהתייחס אל העובד כאל אדם ולא כחלק מאיזה עדר מועמדים/עובדים. בעיניי יש בזה משהו עלוב.

אל תפספסו אף מדריך!

הרשמו כעת לרשימת התפוצה של כאן עובדים בכיף ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, מאמרים, מדריכים וטיפים לניהול העסק העצמאי, מסחר אלקטרוני, חנויות אונליין ועוד.
כתובת אימייל
פרטיכם ישארו חסויים במערכת