שנתיים לעצמאות: תובנות ומחשבות על הזכות להתפרנס

"לפני קצת פחות משנתיים יצאתי לעצמאות, רצון שהתבשל בתוכי לאורך שנים וחיכה להזדמנות "הנכונה". הבעיה היא שזו הייתה הזדמנות, אך לא בהכרח נכונה. יצאתי לדרכי כעצמאי, מאוד מבוהל ובעיקר עייף. לקח לי הרבה מאוד זמן – ולא מעט טעויות – עד שמצאתי את הדרך הנכונה. לפחות זו שנכונה לי, לעכשיו". טור אישי נפלא של דייב יעקב, שמשתף אותנו בחוויות שלו כאמן עצמאי

איור - להתפרנס בכבוד

גדלתי בבית שאסור היה לדבר בו על כסף. לא על כמה אתה מרוויח, לא על כמה אתה רוצה (כי אז בוודאות יעשו עליך עין) ולא כמה על כמה חסכונות יש לך. שיתוף של המידע הזה, יביא ככל הנראה להדרדרות במאזן היציב שלך- אז פשוט שב בשקט ותשמור את הכל לעצמך. ההשתקה הזו, שהבחנתי בה ובעוצמה הרגשית שמתלווה אליה, עד לפני שהתחלתי אפילו לדבר – ליוותה ובמובן מסוים עודנה מלווה אותי עד היום.

על אף העובדה שקיבלתי אותה די באוטמט, תהיתי ביני לעצמי- על שום מה היא מתקיימת? עבור איזה צורך מפוזרת העמימות הזו על גובה ההשתכרות שלי? ולמה? מה הנזק הכל כך גדול שיקרה במידה ויגלו מה הסכום שמופקד לי לעובר ושב בכל עשירי לחודש? ומאיזו סיבה אני צריך להסתיר אותו? אפקט ההסתרה הזה, שהיה נוכח לא רק בבית שלי, אלא באופן אבסולטי כמעט בחיי כל הסובבים אותי – הבהיר לי בראש ובראשונה- שכסף, לפני הכל- הוא חוויה רגשית וחברתית.

כשיש לי הרבה אני שמח ואני יכול להפגין את השמחה הזו וכשאין – אני מרכין את הראש ומסתתר. העניין הוא שכל מנעד הרגשות שעולה מהחוויה סביב כסף – הוא בעיקרו נגזרת של אינטרקציה חברתית והשוואה. כמה אני מרוויח לעומת זה שעובד איתי? ומה ההבדל הזה גורם לי להרגיש? כמה אני משקיע בעבודה והאם התגמול שלי תואם את ההשקעה? האם אני "שווה" את הכסף שלי? המדהים הוא שהמילה "הערכה" הפכה התנייה שנמדדת על פי פרמטרים כלכליים. אם "מעריכים" אותי- אז משלמים לי יותר ואם אני מקבל פחות ממה שאני "שווה" – אז אני לא מעורך כהלכה. לא עומדים ואומדים את הערך שלי כעובד. אין ספק שאלו הבנות בסיסיות וברורות, שהתעסקות וניתוח שלהם יתפס כטחינת מים- אך קלישאתיות ככל שיהיו, שווה להתבונן בהן לרגע ולהבין עד כמה עמוק הן מושרשות ומנהלות אותנו.

ההזדמנות הגיעה, אבל היא לא הייתה בהכרח ההזדמנות הנכונה

לפני קצת פחות משנתיים יצאתי לעצמאות, רצון שהתבשל בתוכי לאורך שנים וחיכה להזדמנות "הנכונה". הבעיה היא שזו הייתה הזדמנות, אך לא בהכרח נכונה. יצאתי לדרכי כעצמאי, מאוד מבוהל ובעיקר עייף. עייף מניהול אינטנסיבי ושוחק של גופים ומוסדות שנתתי להם את את מרבית שעות הערות שלי ולא מעט שנים מחיי. הקושי לא היה בהכרח להתחיל בדרך חדשה- אלא לעזוב את הקודמות שסירבו להסתיים. מכירים את ההרגשה הזו שאתם באים כל בוקר לעבודה שמאסתם בה כבר ממזמן? שכל בוקר הוא מסכת שיכנועים עצמיים "שהפעם יהיה בסדר" או "איזה מזל שזאת לא עובדת היום- אני לא סובל אותה", ובמקרים חמורים יותר- "לפחות היום אני לא עובד שעות נוספות, תודה לאל", ושוכנת בתוככם אמת קשה שזה לחלוטין לא המקום שאתם רוצים להיות בו. קשה ככל שתהיה, התקשתי להודות באותה אמת ועבודות שאמורות היו לשמש לי כתחנות ביניים, הפכו לבסיס למשך כמה שנים טובות. לא הצלחתי להביא את עצמי לעזוב אותן.

הקונפליקט בין הרצון שלי לעזוב את מקום העבודה שלי (שכאמור לא מתגמל אותי בהתאם ל"ערך" שלי) לבין הצורך הכמעט נואש להיות עצמאי וחופשי כלכלית- הכביד עליי וגרם לדימיון שלי לעבוד שעות נוספות. מצאתי את עצמי מתרץ אלפי תירוצים שונים ומשונים "למה עכשיו זה לא הזמן נכון לעזוב". רקחתי מחשבות מלאות חמלה על הבוסים שלי- "שלא יסתדרו בלעדיי לעולם", האשמתי את המצב הביטחוני, הזנתי את התודעה שלי בעשרות סיפורים של עסקים שכשלו ועשיתי כל מה שאני רק מסוגל בכדי לא לצאת לדרך החדשה. ה-"סיבון" התודעתי הזה החזיק מעמד זמן מה, עד לכמה נקודות שבירה שהסתיימו בפיצוץ אדיר ובמבול כעסים.

כאדם שניהל מקומות ומתוקף תפקידו נתן שירות, שיאו של התסכול הגיע ביום אחד- בו לקוח אקראי הוציא עליי את מלוא חימתו וצרח בווליום כל כך גבוה שהביא בוודאות לפגיעה באחוזי השמיעה שלי. הרגע הזה, שהיה משפיל ומקומם מיסודו- גרם לי להגיב במשפט "לא משלמים לי מספיק שתדבר אליי בצורה כזו".  ובאותה השנייה, החלטתי (בפעם המיליון בערך) – שאני חייב לעזוב. נתתי התראה של חודש (שהמשיך לאורך חודשים וקצת) ויצאתי לעצמאות. עכשיו הייתי בטוח, הכל יהיה קל יותר- אני אדון לגורלי, אעשה מיליונים בכלום זמן וסופסוף אגיע "לנחלה".

השבוע הראשון בעצמאות היה חופשה. הסתובבתי כמו טווס נפוח שחושב שכל העולם בכיס הקטן שלו. סיפרתי כל מי שרצה וגם למי שלא "שהנה אני עצמאי, אני עושה את מה שאני אוהב ומתפרנס מזה" ופיזרתי אלפי הבטחות וסיסמאות הצלחה לכל עבר ובעיקר לעצמי. הרגשתי מלך העולם. מה זה מלך? מינימום אלוהים. התחושה הזו החזיקה מעמד בדיוק שלושה שבועות. אחרי שפגשתי את כל האנשים שלא הספקתי לפגוש בזמן שהייתי שכיר, עשיתי רענון לסדרות שחיכו שאצפה בהן וישבתי בכל בתי הקפה בעיר- הגיע הזמן לעבוד. השאלה- מה לעזאזל עושים?

אז נכון- הלכתי לרואה חשבון ופתחתי תיק וגוללתי מולו את כל ההצלחות וההישגים העתידיים שלי, מגובים במספר תוכניות וכיוונים עסקיים שנראו מושלמים על הנייר. הוא חייך ואמר שהוא מאמין בי, ואני מאושר בחלקי- הלכתי הביתה והדפסתי הכל יפה על דף ומירקרתי. אף הגדלתי לעשות וקניתי לוח שעם גדול שיסביר לי צעד צעד איך אני הולך להתעשר ולקנות את הבית הראשון תוך שנה. הטריק הוא שבכדי שהדברים שנמצאים על הדף- אכן יקומו לתחייה ויתמששו- אתה אמור ליטרלי לעבוד. הכסף לא בא רק מהרעיון- טכנית צריך לגרום לו להגיע. ההבנה הכואבת הזו- התחילה כדור שלג של חרדה שפשוט דהר במדרון של הנפש שלי ושיבש אותה לחלוטין.

ראשית כל חשבון הבנק שלי הפך למד דופק של חולה לב. כל כמה שעות חישבתי כמה אני מכניס, כמה אני מוציא וכמה ההורדות עומדות להחריב לי את החשבון בגלל האשראי. כל תנועה הפכה לשיקול כלכלי. ובגלל שכסף לא ממש נכנס- התחלתי להצטמצם. בשכנוע עצמי רב – החלטתי שזה הזמן גם לעשות דיאטה. למה להשקיע מאות שקלים באוכל? נאכל חמישה תפוחי אדמה ביום- זה עשרה שקלים לקילו.  150 שקלים וסגרתי את כל התקציב לאוכל בחודש. גם בתי הקפה ירדו, החברים סוננו (כי יציאה מותנית בתשלום) ובכלל- הדלת של הסטודיו שלי הפכה לגבול. והעולם? למפלצת אימתנית שרוצה שאשלם לה כל הזמן. שאתן לה, עוד לפני שבכלל הבנתי איך מקבלים.

תחושת הדלות וחוסר השקט האלו המשיכו לאורך כל השנה הראשונה של העסק. חייכתי כלפי חוץ במפגשים מול לקוחות וחזרתי הביתה ובכיתי לכרית. לא הבנתי למה הדברים לא מסתדרים? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? ומתי לעזאזל אני ארגיש נינוח וארוויח כמו שאני "אמור" להרוויח. כל תשלום עבור העסק נעשה בכאב לב. החזקתי את הכרטיס אשראי כל כך חזק- שלפעמים המוכרים היו צריכים לעקור לי אותו מהיד לפני שהעבירו אותו. ואין קשר לסכום שהיה לי בחשבון. הבעיה הייתה שהשיח סביבי רק החמיר את המצב- כל חבריי שהתפארתי בפניהם על "עצמאותי הגדולה"- עלו מדי כמה ימים לבדוק, עד כמה גדולה היא באמת? כמה אני מרוויח? ואם זה באמת מצליח לי? והמשפט שהכי אהבתי –"טוב, זה הגיוני שלא הולך, הרי אתה יודע שאין בזה כסף" שמתלווה לפרצוף חצי-מרחם-חצי-מסופק פלוס אנחה והנהון ראש. נהדר. פשוט נהדר.

כעסתי עליהם אך בעיקר על עצמי שלא הולך לי. והכעס הזה דעך עם הזמן לעצבות שסופה באדישות. יאמר לזכותי שהיו לי רעיונות מעולים- שחקרתי המון את השטח לפני ושהתוצאות שהבאתי (גם אם לא היו מתוגמלות כלכלית) היו מבריקות. למדתי את עצמי המון דברים חדשים, יצרתי שיתופי פעולה, צילמתי קמפיינים והפצתי את עצמי בכל מקום אפשרי. ובעיקר יצרתי תשתית לעבודה עתידית והמון יסודות להכנסות ופרויקטים שיתגבשו ויתרגמו את עצמם בהמשך. אבל ההכנסות – היו רחוקות מאוד מהציפיות שלי.

מהרגע שנתתי לעצמי זמן – דברים התחילו להשתנות

הבחירה בתחום הייתה נכונה, הכיוון אולי לא היה הכי מדויק (ותחושת חוסר השקט והפחד בטח שלא תרמו) – אבל הבנתי שקורים דברים טובים. גדולים יותר ממה שאני מסוגל להכיל באותו הרגע ושבעיקר אני זקוק לעוד זמן. מאותה הנקודה שהתחלתי לנשום- משהו השתנה בתהליך וגם בחוויה שלי את עצמי בעסק שלי. התחלתי לסנן, לא לקחת כל עבודה כי "איך לעזאזל אני אסגור את החודש?!", לתחזק את עצמי ולהשקיע בי- במנוחה ובטיפוח שלי – כי אני זה העסק. ואם אני לא בשפע ובטוב- למה שהעסק שלי יצליח? התחלתי גם לגלות חמלה (אני עובד על זה עד היום ובעצם לנצח), לתת לדברים לקרות ולשחרר. אם כסף הוא חוויה רגשית- אני רוצה שזו תהיה חוויה טובה. מעצימה, מעוררת השראה ובעיקר נינוחה. כי אי אפשר לפחד ולחשוש כל הזמן – עדיף כבר לעבוד כשכיר ולוותר על זה. אבל מעל לכל- למדתי (ועדיין לומד) להודות בטעויות ולהבין שהן חלק בלתי נפרד מתהליך הצמיחה שלי כעצמאי בפרט וכאדם ככלל.

החלטה חשובה נוספת שעשיתי – היא לקחת משרה במקביל לפיתוח העסק שלי עם שעות ותנאים מאפשרים שיתנו לי מספיק זמן ומרחב לחשב מסלולים מחדש ובו זמנית לקחת אחריות כלכלית על ההתנהלות שלי בשוטף. אתוודה שזה לא נעשה בלב שלם – בהתחלה הבחירה הזו נתפסה בעיניי ככישלון. הטחתי בעצמי את כל מילות הגנאי המקטינות שתוכלו לדמיין ובעיקר רציתי שתבלע אותי האדמה ותגמור כבר עם הכאב הזה.

לאט לאט גיליתי שזה הדבר הכי חכם שיכולתי לעשות. בשנה השנייה לעסק שלי הכנסתי פי ארבע מהשנה הקודמת לה והגעתי להישגים, קשרים והכנסות שנראו לי כתרחיש של סרט מדע בדיוני בעבר. המדהים הוא שבזכות העבודה הזו- היה בי מספיק שקט נפשי ומקום לפתח חידושים ורעיונות שישנו בצורה גורפת את העסק שלי- הן מבחינת התוכן והשירות והן מבחינת הרווח. ההכנסה הקבועה איפשרה לי להוציא בפחות כאב לב- תקציבים לקידום ונתנה לי מרחב נשימה בתכנון מדויק ואפקטיבי יותר של התהליכים העסקיים שאני עתיד לעשות.

עד לרגע כתיבת שורות אליו אינספור דברים משתנים בעסק שלי ואני יחד איתם- לומד, מפתח, משנה, מסנן ומתעדף. אך בעיקר מתחלפים השיתוק וחוסר האונים ביצירתיות ותעוזה וסוף כל סוף נכנסת גם הנאה לתהליך ועזרה – הרבה עזרה מחברים יזמים ויועצים שליוו ומלווים אותי בדרך המיוחדת הזו. אני לא מצטער לרגע על כל הטעויות שנעשו (סביר להניח שאעשה עוד מאות בהמשך), כולן חישלו והביאו אותי למקום בו אני נמצא. אני רק רוצה לחזור לרגע ולהגיד לאותו יזם מתחיל מבוהל שהייתי – "שהכל יהיה בסדר, שצריך זמן וסבלנות. ושעם קצת עזרה והרבה חמלה, דברים טובים וגדולים יקרו. אני מבטיח."

דייב יעקב הוא אמן, כותב ויוצר רב-תחומי.

קרדיט תמונות: דייב יעקב,

אל תפספסו אף מדריך!

הרשמו כעת לרשימת התפוצה של כאן עובדים בכיף ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, מאמרים, מדריכים וטיפים לניהול העסק העצמאי, מסחר אלקטרוני, חנויות אונליין ועוד.
כתובת אימייל

מאמרים מומלצים עבורכם

אל תפספסו אף מדריך!

הרשמו כעת לרשימת התפוצה של כאן עובדים בכיף ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, מאמרים, מדריכים וטיפים לניהול העסק העצמאי, מסחר אלקטרוני, חנויות אונליין ועוד.
כתובת אימייל
פרטיכם ישארו חסויים במערכת