העוף המוזר שרצה להתעופף מהמשרד

כשקראתי את הפוסט של אילן שיינפלד הרגשתי שגם אני הייתי – ועודני – אחד העופות המוזרים בלול, עד שיום אחד זרקו אותי למשחטה. במקום לפחד או לחפש לי לול אחר לקרקר בו – החלטתי לפרוש כנפיים ולעוף הכי רחוק שרק אפשר. עכשיו אני חוזר כדי לספר על החוויה האישית שלי כעצמאי וכשכיר, על איך היא שינתה ב-180 מעלות את חיי האישיים ואיך היא עזרה לי להפוך, בגיל 28, לאני שנועדתי להיות

גם אני עוף מוזר. מאוד מוזר.

אף פעם לא ממש התחברתי לקונספט של עבודה מהמשרד. זה התחיל בשעות העבודה הקשיחות, שמשאירות מעט מאוד מקום לשעון הביולוגי הקצת-קלוקל ממילא שלי. בתשע בבוקר תאי המוח שלי מכריזים שביתה, וממילא הפרודוקטיביות האמיתית שלי החלה רק אחרי השעה 16:00, כשכבר הגיע הזמן לצאת. הפקקים בדרך למשרד אף הם לא עזרו בזה. בכל בוקר, לקח הרבה מאוד זמן עד שהתנעתי – עוד כוס קפה, עוד סיגריה בחוץ עם שנהב, דלית, נועה ורוית, עוד איזה סיבוב קטן לשאוף אוויר ולאכול קרואסון עם מנדלסון (טיהי! חרוז!). אפשר לומר שבשנה וחצי שבה עבדתי ב"שידורי קשת" התחלתי אשכרה לעשן כמו ארובה.

אחר כך עבודה מתישה על דברים מטופשים למדי, שאיכשהו תפסו את רוב שעות היום שלי. לדאוג לקשקוש קטן פה, קשקוש קטן שם. לקבל אחלה כסף אמנם, אבל להיות משועמם תמיד ולהרגיש שתאי המוח שלי, שוב, נאבקים בי על כך שאני מתעלל בהם ולא משתמש בהם כראוי. זה לא יכול היה להיגמר בטוב.

ואז ישיבה, ועוד ישיבה, וההוא אומר ככה, וההיא חושבת ככה, וכולם חופרים ומבזבזים שעות יקרות (יקרות, אתם שומעים? יקרות!) על כל מיני בולשיט שאפשר – בתכלס – לסגור ברבע שעה של דיאלוג ממוקד.

והפוליטיקה המשרדית, אחח, איזה גיהנום. הייתי טוב בלשלוף ציפורניים ולהשחיז מיילים, אבל זה אכל אותי מבפנים. אני לא באמת כזה. הקווים בין אסרטיביות לאגרסיביות הטשטשו, ובעיקר בתקופות לחוצות מצאתי את עצמי מתווך בין ניצים במשרד, מנסה לכבות שריפות ולעצור מריבות, ולא פעם חוטף אש לפרצוף בעצמי (לפעמים גם מחזיר, מודה). שנאתי את זה, ובינינו, גם קצת את עצמי, שנתתי לכך להתגלגל לזה.

מהבית הכל נראה אחרת

כשהזדמן לי לעבוד מהבית, על פרויקטים שניהלתי עצמאית, תקתקתי עבודה במהירות וביעילות. הצלחתי לסגור פינות שנשארו פתוחות חודשים, לכתוב עמודים שלמים של אפיונים בפחות משבועיים, להיפגש עם ספקים, לסגור על הפיתוח, לתאם בין שלושה גופים גדולים ומשמעותיים. בארבע לפנות בוקר הייתי שולח מייל עדכון מסודר, ויכול לומר בוודאות – רק אז הייתי באמת פרודוקטיבי. כשנקראתי לדגל, למשל, וניהלתי את פרויקט הקמת מערכת תוכן לחברת החדשות – פרויקט המשלב אתגרים פוליטיים, טכנולוגיים ותוכניים גם יחד – מצאתי את עצמי עושה דברים על הצד הטוב ביותר. פתאום הכל התחיל להסתדר.

הכל, חוץ מאשר הביקורת הפנים-ארגונית שקיבלתי מההנהלה ובפרט ממנהלתי הישירה. מנקודת מבטה, היא כמובן צדקה, אבל אני, שכבר הכרתי את הטענות האלה על בורין, לא הצלחתי לשכנע או אפילו להוכיח שהן בסך הכל חשיבה מוטעית ומקובעת מדי. הטיעון המרכזי אף פעם לא היה על הספקים, או על איכות התוצרים שסיפקתי, אלא תמיד על הצדדים הטכניים של נוכחותי – או יותר נכון היעדרי הפיזי – מהמשרד. "צריכים אותך לפגישות", "אתה חייב ללמוד לעבוד בצוות" או "להיות זמין". להגיע בתשע בבוקר למשרד, בעיקר. זה היה לה נורא חשוב.

ניסיתי להסביר, לנמק, להדגים, להוכיח. אני זמין, חברים, אני זמין. הרבה יותר זמין, והרבה יותר יעיל, מאשר כשאני במשרד, גמור מעייפות או ספוג בכל הנאחס הרגשי והמנטלי הזה. שמעתם פעם על מייל? או סלולרי? או מסנג'ר? אפילו פוק בפייסבוק יעיל יותר מבחינתי מאשר לשבת במשרד, טרוט עיניים, ולארח בזה אחר זה אנשים מבלי שבאמת יכולתי להקשיב להם, כי כל מה שראיתי לנגד עיניי זה את הקיר הלבן והמשמים והריהוט המשרדי המכוער.

תמיד הרגשתי שבסביבה מהסוג הזה האדם היצירתי, החריג (לטוב ולרע), ה"אחר" לגמרי מתנוון ובמקומו מקבלים צל-אדם, שלא יכול לממש את עצמו או את כישוריו. ומהר מאוד אכן כך קרה. התנוונתי. ואז, בדיוק בשבוע שבו כיסיתי סופסוף את המשכנתא שלי ולא היו לי יותר חובות לאף בנק, פיטרו אותי מהסיבות שצויינו לעיל. מעולם לא הייתי מאושר יותר. ומאז למדתי שכשאני נשאר אני – אני כבר לא מרגיש עני. אני מרוויח בחודש אחד מה שהרווחתי כשכיר במשך שלושה חודשים, ועושה את זה בנוחות שלי, בשעות שלי, ובצורת העבודה שלי. יש לזה אמנם חסרונות שונים, אבל היתרונות מכסים על החסרונות הקטנים והשוליים האלה.

השינוי לא אחר לבוא

אז החלטתי לעשות סוויץ' מחשבתי של ממש, והתחלתי לעבוד עם עצמי. אחר כך גייסתי עוד עובדים, והנחלתי בחברה שלנו את מדיניות העבודה מהבית, שעות העבודה הגמישות והתגמול לפי תוצרים ולא לפי שעון הנוכחות. כששברו עבורי את הכלים, המשכתי לשחק – אבל בכלים החדשים שמצאתי והמצאתי לעצמי ומאוחר יותר לעובדיי ולשותפיי העסקיים. אז נכון, לפעמים אני מתגעגע לחבר'ה במשרד, אבל אותם אפשר תמיד לפגוש לקפה או לסיגריה, ופתאום העולם הפנימי שלי קיבל תשומת לב רבה יותר. התחלתי, אחרי שנים של דיכוי עצמי, לפרוח.

למדתי לארגן את שעות העבודה שלי לזמנים נוחים לי יותר, כמו אמצע הלילה, והרגלתי את רוב הלקוחות לאינטראקציה במדיה המקוונת. אני עדיין מקיים פגישות עסקיות, אבל אלה ממוקדות היטב, מתוכננות מראש ומנוהלות כדי להגיע לתוצרים ולא כדי למרוח את יום העבודה. התוצרים, הכספיים והנפשיים, לא איחרו לבוא.

וכשעמדתי על הרגלים בי נשבעתי – להפיץ את הבשורה לכל אותם אנשים שמרגישים כלואים בתוך כלוב הזהב של העבודה המשרדית. מצאתי יותר ויותר אנשים סביבי, שפחדו לעשות את השינוי המיוחל, והתחלתי לתת להם דחיפה רצינית במוטיבציה, עזרתי להם לבנות תוכנית עסקית ולצאת לעצמאות, חלקית או שלמה. זה מה שאני עושה היום, מסביב לשעון, והעבודה הזו – על צדדיה הפחות מהנים והפחות מאתגרים – היא בדיוק מה שאני רוצה לעשות בחיי. לראשונה, בגיל 28 (השנה הייתה 2008), מצאתי את עצמי חוגג את עצמי על הצד הטוב ביותר והפרודוקטיבי ביותר.

ולא תאמינו כמה הופתעתי לגלות את הטל החדש שבקע מתוכי, וכמה היה נעים ליצור סופסוף קשר עם עצמי האמיתי אחרי כל השנים האלה. זו חוויה ששום תלוש משכורת ושום עבודה כשכיר לא תצליח לתת לי, ובדרך הכי קשה (ובו בזמן, הכי מהנה ומאתגרת) גיליתי שלפעמים צריך לחגוג את עצמנו כדי להפוך לאנשים – ולעובדים – טובים יותר.

הצטרפו לתפוצה

הרשמו כעת לרשימת התפוצה של כאן עובדים בכיף ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, מאמרים, מדריכים וטיפים לניהול העסק העצמאי, מסחר אלקטרוני, חנויות אונליין ועוד.
כתובת אימייל

מאמרים מומלצים עבורכם

אל תפספסו אף מדריך!

הרשמו כעת לרשימת התפוצה של כאן עובדים בכיף ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, מאמרים, מדריכים וטיפים לניהול העסק העצמאי, מסחר אלקטרוני, חנויות אונליין ועוד.
כתובת אימייל
פרטיכם ישארו חסויים במערכת

הצטרפו לתפוצה

כתובת אימייל