פרופורציות

כולנו יודעים שיש ילדים רעבים באפריקה, וכולנו גם די מרחמים עליהם וממש לא רוצים להיות במקומם. וכן, שמענו על הוויקי כנפו התורנית, על קו העוני, ועל זה שבשואה היה הרבה יותר גרוע. אבל לפעמים זה פשוט אידיוטי לומר את זה, או לחיות לפי זה. מוקדש למ', שפוטר ממקום עבודתו לאחר מאבק עיקש בשעון הנוכחות הפתאטי

להגיד למישהו "זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע", רגע אחרי שסיפר לכם משהו כואב או מציק שעובר עליו, זה פשוט מטומטם. כולנו יודעים שיש ילדים רעבים באפריקה, וכולנו גם די מרחמים עליהם וממש לא רוצים להיות במקומם. וכן, שמענו על הוויקי כנפו התורנית, על קו העוני, ועל זה שבשואה היה הרבה יותר גרוע. ברור שזה יכול היה להיות יותר גרוע, אבל זה לא ממש משנה: כשהגרוע גרוע מספיק, אין שום נחמה בכך שבאישזהו יקום מקביל, או מדינה שכנה, או בבית ליד אפילו, מסתתר לו איזה מישהו שהחיים זיינו יותר חזק.

לכן זה מעצבן כשאנשים מבקשים ממך להיכנס לפרופורציות. כאילו יושבת לה ועדה של מומחים, וקובעת קו תקן בינלאומי ומחייב ל"איך צריך לקחת את החיים". חטפת בשפעת והחמצת מבחן קריטי? לא נורא, זה יכול היה להיות סרטן. חלית בסרטן הרחם שבועיים אחרי החתונה, ולעולם לא תוכלי להביא ילדים? תראי את הנשים המסכנות באיראן, להן יש אולי רחם, אבל אין להן זכויות יסוד והן חייבת ללכת עם סמרטוט מכוער על הפרצוף. פיטרו אותך מהעבודה? תחשוב על ההומלס ההוא שראית בכל יום בדרך למשרד, כשאתה דופק בן אנד ג'ריז מרוב דיכאון, הוא מפנטז על פחית קולה שנשארה בה קצת שתיה (רק כדי לגלות בסוף, אחרי ששתה הכל כמעט, בדל של סיגריה שבעל הפחית דחף פנימה טרם השליכה).

יש מסכנים יותר – אבל יש גם כאלו שהרבה פחות.

אני מוכן להכיר בעובדה הבלתי-ניתנת לערעור, שאלוהים דופק את כולם בצורה כזו או אחרת. אני גם מוכן לקבל את העובדה שיש אנשים מסכנים ממני, בדיוק כפי שיש כאלה שהם יותר חכמים, יפים או מוצלחים ממני, בכל דרך ובכל צורה שתסתכלו על זה. אבל אף אחד מהם לא מסכן בדיוק כמוני, וזאת בדיוק הבעיה של טיעוני ה"מחץ" הפתאטיים האלה.

בעניינים מסוימים, אי אפשר לקבל פרופורציות, ולו בגלל העובדה הפשוטה שפרופורציות הן תמיד עניין סובייקטיבי (גם כשנדמה לנו שהן לגמרי אובייקטיביות). למיטב הבנתי והשכלתי, הכל תלוי באופן שבו התרבות שלנו מגדירה את עצמה ואת גבולותיה, ועל הדרך יוצרת מצבים אבסורדיים שבהם בנאדם שהרגע גילה כי איבד את מקור פרנסתו, לדוגמה, מתבקש "להיכנס לפרופורציות" בגלל שאי-שם באפריקה קיימים ילדים רעבים. Sorry for being such a bitch about it – אבל פשוט אי אפשר להתעלם מכך שבמקרים מסוימים, הטיעונים האלה הם אך ורק אוויר חם, מוסכמה חברתית או סתם משפט מופלץ מהתחת. אם להתבטא בעדינות.

במשך תקופה מאוד ארוכה, ניסיתי לשכנע את עצמי שמה שחסר לי בחיים זה קצת "פרופורציה". הרגשתי חרא, מכל מיני סיבות מוצדקות ולא מוצדקות, אבל יותר מאשר הסיבות הציקו, מה שהטריד אותי באמת היה רגש האשם החונק הזה, על עצם הסבל שלי. היה לי ג'וב שאחרים היו מוכנים להרוג עבודו, משכורת גבוהה למדי (בוודאי ביחס לשוק הפתאטי שבו אנו עובדים), ארבעה ימי עבודה די קלילים בשבוע, ומלא מרחב תמרון לאקספרימנטים ניהוליים ואחרים. אבל למרות הכל, הייתי בדיכאון קיומי, שבשבילי היה פשוט בלתי-מובן: עד כדי כך שלא הצלחתי להתעורר בבוקר, או להביא את עצמי להיכנס לרכב ולנסוע לעבודה. זה היה כל כך עמוק וכל כך מתסכל, שבשלב כלשהו הייתי צריך לקום בשעה שש בבוקר, כדי להיכנס לאוטו בשעה תשע לכל המוקדם. שלוש שעות של הכנה נפשית, לא פחות, נדרשו ממני בכל בוקר כדי לעשות משהו שאחרים היו לוקחים בשתי ידיים.

כו-לם כמעט ירדו עלי. הרגשתי לבד וחסר פרופורציות, וקינאתי בכל יצורי המשרד שמגיעים עם חיוך ומעבירים את תשע השעות היומיות שלהם בכיף במשרד. מאלו שאשכרה נהנו מהסמול טוק בארוחות הצהריים, מהרכילויות הלא מעניינות על האנשים הלא מעניינים, או לכל הפחות לא סבלו כמו שאני סבלתי מעצם הצורך להגיע בבוקר למשרד – בפרט כשאני יודע שאני 200% יותר פרודוקטיבי, וזה מוכח, כשאני עובד לבד מהבית.

הרגשתי חסר כל ערך, וככל שניסיתי יותר כך נכשלתי יותר. מהישגים מקצועיים פנומנליים, הגעתי לתחתית. באיזשהו מקום, התפרקתי אפילו פיזית. כל ניסיון להרים את עצמי חזרה למסלול, הסתיים במפח נפש יותר גדול מקודמיו. מה לעזאזל קרה לי?

ופתאום נכנסתי לפרופורציות

יום אחד עשיתי מה שכולם המליצו לי לעשות, רק בדרך שונה לגמרי: להיכנס לפרופורציות. ישבתי עם עצמי וכוס קפה, וחשבתי מה הפרופורציות האישיות שלי אומרות על כל הסיפור הזה. התשובה הייתה ברורה: הג'וב החלומי על הנייר הוא התגשמות הסיוטים שלך, ולו מהסיבה הפשוטה שאתה פשוט האיש עם האופי הלא נכון במקום הלא נכון. שזה המקרה הקלאסי של "זה לא אני, זה לא אתם, זה פשוט השילוב שלכם ושלי יחד". מאותו היום הפסקתי להגיע למשרד כשלא הייתי באמת צריך: קידמתי את כל העבודה שלי באופן יוצא מן הכלל, ותיעדתי כל דקת עבודה למען לא יאמרו הבוסים שלא קיימתי את חובותיי לחברה. בשעתיים עבודה מרוכזות ממש, בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה, עשיתי את מה שבדרך כלל לקחת לי יומיים שלמים במשרד, ולרוב האנשים לא פחות משבוע. זה מדהים כמה פנומנליות הופכות היכולות שלנו, כשאנחנו רק נותנים להן צ'אנס, מוזה ואת הזמן והמקום המתאימים.

האמת היא שזה נגמר ברע, תלוי כמובן את מי שואלים. מצאתי את עצמי מחוץ למקום העבודה הנוצץ (?), ואנשי ה"כנס לפרופורציות" שלצידי ראו באובדן הזה טעות היסטרית שעשיתי. אני הרגשתי שבפעם הראשונה עשיתי את מה שכולם אמרו לי לעשות: להיכנס לפרופורציות, אבל אלו שאני הכתבתי לעצמי, ולא אף אחד אחר.

באותו היום, קבעתי לי שני חוקים חשובים לחיים:

א.      לעשות הכל לפי אמות המידה שלי. מה שחשוב לי לא בהכרח חשוב לאחרים, או לפי מדדים כאלו ואחרים. כך אני מבלה לפעמים שבועות בעשיית דברים שאחרים מוצאים כחסרי פואנטה לחלוטין (את רובוט הגימטריה שלי כבר פגשתם?), או בקביעת סדרי עדיפויות קצת מוזרים.

ב.       להשיג את מה שאני רוצה, לא בהכרח צריך. כמה מאיתנו קובעים את סדר היום שלנו, את הקריירה שלנו, את היומיום שלנו, לפי מה שהם רוצים באמת? חלק ניכר מהזמן, הלו"ז שלי נקבע לפי צרכים חיצוניים ברובם ("צריך קריירה", "צריך X כסף בחודש", "צריך תפקיד יוקרתי"). המחיר היה יקר מדי, והיו לי מלא דברים שלא הייתי צריך – החל בתארים מפוצצים, תפקיד מעורר קנאה ואפילו כסף עודף בכמות מגעילה. את מה שהייתי צריך באמת, משקט ועד אהבה, אפילו לעצמי, לא הצלחתי למצוא בשום מקום, ותאמינו לי שחיפשתי

 

כמה פשוטים, ככה נהדרים. מהרגע שהלכתי על זה ב-205% (כזה אני, תמיד עד הסוף, בכל הכוח, ובלי להביט לאחור) – הבנתי שהייתי אידיוט שלא עשיתי את זה ברגע שהמחשבה חלפה לי בראש.

אז הרעיון הוא לא להתפטר מהכל או לעשות שרירים לבוסית הסתומה, אלא פשוט לקחת שנייה הפסקה ולראות אם אנחנו באמת רוצים לתפוס את כל הדברים אחריהם אנו רצים כל הזמן. תופתעו לגלות שחלק גדול מהם בכלל אינו נחוץ לכם, וחלק אחר אתם פשוט לא רוצים. רגע ה"אאוריקה" הזה שהיה לי, הפך במהירות למשהו ששווה לקום בשבילו בבוקר, וכבר לא הייתה לי שום בעיה להתעורר עם חיוך ולהרגיש שסופסוף חזרתי לעצמי.

מוקדש למ' המבריק שנלחם בשעון הנוכחות וממש כמוני מצא עצמו מחוץ למשחק. בעיניי, אתה המנצח למן הרגע הראשון.

קרדיט תמונות: Amy, CC BY 2.0

אל תפספסו אף מדריך!

הרשמו כעת לרשימת התפוצה של כאן עובדים בכיף ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, מאמרים, מדריכים וטיפים לניהול העסק העצמאי, מסחר אלקטרוני, חנויות אונליין ועוד.
כתובת אימייל

מאמרים מומלצים עבורכם

תגובות

  1. סולי מרקוביץ הגיב:

    התחושה האמיתית היא שהרבה פעמים אני אישה עם האופי הנכון אבל במקום הלא נכון, ולכן כל אלה שמעירים:"קחי הכל בפרופורציה" או" אל תקחי את זה קשה מידיי" או "נו מה יש לך?? תזרמי עם זה", מדברים מתוך המבט שלהם בלבד ומכיוון שהתחושות הן סובייקטיביות בלבד, ההערות האלה אף פעם לא תהיינה רלוונטיות!! את נכנסת לפרופורציות כשאת שלמה עם העשייה שלך ללא הערות ביניים בעלות השפעה זו או אחרת! כתבה מדהימה בנכונות ועשירה מאוד!! טל יישר כח!!

  2. נאה דרשת וגם אני מעריכה את הדרך שעשית שדורשת אומץ. התובנות שהרווחת ממנה הן רווח גדול.
    אצלי זה היה ועודנו מסע חיים.
    http://rosa.blogli.co.il/archives/282
    מכיוון שזה מה שבאמת מעניין אותי וזה לא בדיוק משהו שאפשר "לעבוד" בו, עברתי ואני עדיין עוברת מסע לא פשוט עם מהו זה ש"אני רוצה" בהקשר של עבודה.

  3. שנהב הגיב:

    שום ג'וב לא מספיק נוצץ אם סובלים בו ע"ב יומי. מה שאנשים לא מבינים זה שסבל הוא דבר סובייקטיבי ואין דרך למדוד את הסבל שלך או שלי… לכן כל משפטי הפרופורציה בעולם לרוב לא משפרים את המצב רק מעצבנים. יש לזה משפט שאצלי תמיד עובד ומשאיר אנשים ללא מילים – את/ה לא תגיד לי איך אני מרגישה.
    תנסה.. 🙂

  4. רוני הגיב:

    אוי, איך קשה לקרוא את הטקסט הזה כשאתה מצוי בעיצומו של מצב דומה.
    מאוד מדויק, מאוד נכון, אבל גם מאוד תובעני. יש לי עבודה אחת שאני לא רוצה. ממש לא רוצה. אבל כל שאר העולם חושב שהיא פשוט מדהימה, ובכל פעם שאני כמעט מצליחה להיפטר ממנה, יושב מולי מישהו בעיניים מבריקות ומתפעל ממנה וממני – כי השגתי את העבודה הזו. המון אנשים רוצים להיות שם במקומי. יאוש.
    ופעם אחת כבר התפטרתי, אבל לא קיבלו את התפטרותי. שכנעו אותי להמשיך, בהילוך חלקי, בתנאים שלי.
    ואין לי אומץ לקום וללכת. אני מצדיעה לך, טל. זה לא קל, גם אם זה נראה ככה לפעמים מבחוץ.

  5. טל איתן הגיב:

    מבין לגמרי, וגם אני הייתי בלופ הזה בעבר. לא חושב שזה קל, אפילו לא לרגע, ולמען האמת זה אחד הדברים הכי קשים ומורכבים שעשיתי עד היום בחיי.

    הסוויטש הזה לא תמיד אפשרי. אצלי היה שילוב של כמה דברים, שאפשר לי ללכת עד הסוף עם העניין – צירוף של מצב אישי, משפחתי, כלכלי, תודעתי אפילו. יש מצב שאם הייתי מחכה כמה שנים, ומבצע את הבחירה הזו כשכבר יש לנו ילדים, הייתי מוצא עצמי עדיין במשרד…

    כך שלפעמים מוקדם יותר, טוב יותר, ולפעמים לא. ובכל מקרה, זה ממש, אבל ממש, לא קל.

  6. בהצלחה טל, וברוך בואך הביתה…

אל תפספסו אף מדריך!

הרשמו כעת לרשימת התפוצה של כאן עובדים בכיף ותוכלו לקבל עדכונים על כתבות, מאמרים, מדריכים וטיפים לניהול העסק העצמאי, מסחר אלקטרוני, חנויות אונליין ועוד.
כתובת אימייל
פרטיכם ישארו חסויים במערכת